התפטרו אחרי עשרות שנים, הפסידו פיצויים - ובכל זאת יקבלו 400 אלף שקל
שני עובדים ותיקים של בית דפוס ירושלמי איבדו בהליך קודם את הזכות לפיצויי פיטורים, אחרי שנקבע כי הם התפטרו מיוזמתם. אבל כשהתברר מה עלה בגורל הכסף שהופקד עבורם לאורך השנים, בית הדין האזורי לעבודה קבע שהוא שייך להם
שני עובדים שהעניקו לאותו מעסיק עשרות שנות עבודה - האחד ככורך מ-1988, השני כדפס מ-1983 - מצאו את עצמם ב-2020 בלי עבודה ובלי פיצויים. עכשיו, שש שנים אחרי שהתפטרו, בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע שהם בכל זאת יקבלו כסף, אבל לא בדרך שבה הם ציפו.
הכל התחיל בקורונה. דפוס ציון הוציאה את שני העובדים לחל"ת במרץ 2020. כשהגיע הזמן לחזור, הם דרשו העלאת שכר מיידית של 2,000 שקל נטו לחודש. המעסיק סירב, הציע פשרה אחרת - והם דחו גם אותה. בעקבות זאת הודיעו העובדים כי הם מתפטרים, ויחסי העבודה הסתיימו ב-30 ליוני 2020.
בהליך הראשון שהם פתחו נגד החברה, קבעה השופטת שרה שדיאור כי העובדים התפטרו מיוזמתם ואינם זכאים לפיצויי פיטורים. ערעור שהם הגישו לבית הדין הארצי נמחק בהסכמה - חלק מהכסף שנצבר להם מ-2008 ואילך בחברת הביטוח מגדל שוחרר, אבל לגבי כספים ישנים יותר שהיו מופקדים בקופה מרכזית לפיצויים בכלל, המעסיק התחייב להגיש תביעה עצמאית להשבתם.
ההתחייבות שלא קוימה
ההתחייבות הזו היא זו שהובילה להליך הנוכחי. העובדים טענו שהמעסיק מעולם לא הגיש את התביעה שהבטיח, וישב בחיבוק ידיים בזמן שהכסף - כ-200 אלף שקל לכל אחד מהם - נותר תלוי ועומד. החברה מצדה, הסבירה שלא היתה לה יכולת לטפל בכך, בין היתר מסיבות רפואיות של המנהל ולאור העובדה שבן אחייניתו נחטף ונפצע בשבי חמאס בעזה. לגופו של עניין, טענה החברה, אין בכלל צורך בתביעה נוספת, משום שפסק הדין החלוט כבר קבע שהעובדים אינם זכאים לפיצויים.
בדרך, ניסו העובדים לטעון גם שעל העסקתם חל צו הרחבה כללי בענף התעשייה ולא רק צו ההרחבה הספציפי לענף הדפוס - טענה שיכלה להקנות להם הגנה רחבה יותר על הכספים. בית הדין דחה זאת בקצרה: "אין מחלוקת כי הנתבעת העסיקה פחות מ-20 עובדים", כפי שכבר נקבע בהליך הקודם, ולכן צו התעשייה כלל לא רלוונטי. בנוסף, נקבע כי גם אם הוא היה חל, הוא לא היה עוזר להם, מכיוון שהוא חל רק על הפקדות לקופת גמל אישית או קרן פנסיה - לא על קופה מרכזית מהסוג שבו הופקד הכסף כאן.
הנקודה שבסופו של דבר הכריעה את התיק היא ביורוקרטית לכאורה, אבל בעלת משמעות כספית עצומה: בינואר 2019, בעקבות הוראת רשות שוק ההון, פורקה הקופה המרכזית לפיצויים שניהלה החברה, והכספים חולקו לקופות אישיות על שם כל אחד מהעובדים. במעבר הזה השתנה גם הסיווג של הכסף - מהוני לקצבתי, כלומר לכספי פנסיה.
בית הדין קבע שהשינוי הזה לא היה טכני בלבד. ברגע שהכסף מוגדר ככספי קצבה, חל עליו סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, שאוסר להחזיר אותו למעסיק - אלא אם הוכח שהעובד סיים את עבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויים בעקבות התנהגות פסולה, כמו הפרת אמון או נזק שנגרם למעסיק (סעיפים 16-17 לחוק). ואת זה, כך קבע בית הדין, החברה לא הוכיחה. למעשה, השאלה הזו כבר נבחנה ונדחתה בהליך הקודם: השופטת שדיאור קבעה במפורש שהמעסיקים "לא הוכיחו אובדן הכנסה ישירה... לא הוכיחו פגיעה במוניטין". כלומר לחברה לא היתה סיבה לשלול את הכסף, גם אם היא רצתה בכך. מעבר לכך, ציין בית הדין כי הנתבעת עצמה לא הביאה שום אסמכתה לכך שהסיווג החדש של הכסף כ"קצבה" נעשה מטעמי מיסוי בלבד ואינו משנה את מהותו, כפי שהיא ניסתה לטעון. בהיעדר הוכחה שכזו, הכסף פשוט נהפך להיות כסף פנסיוני רגיל, ששייך לעובד.
הכרעה: הכסף שייך לעובדים
בית הדין קיבל את התביעה וקבע כי,"התביעה מתקבלת במובן זה שהתובעים זכאים לכספי הפיצויים המופקדים כיום על שמם בקופות הגמל לקצבה בחברת 'כלל'... וכי ככל שיבקשו, ובכפוף להוראות כל דין, על חברת 'כלל' לשחרר כספים אלה". כלומר כל אחד מהעובדים יוכל למשוך את הכסף שהצטבר על שמו, בהיקף שמוערך בכ-200 אלף שקל לכל אחד.
בנוסף, חויבה החברה לשלם לעובדים הוצאות משפט בסכום כולל של 20 אלף שקל. הפסיקה ניתנה על ידי סגן הנשיאה, השופט עמי רוטמן, ביחד עם נציג ציבור העובדים משה הורוביץ ונציגת ציבור המעסיקים מירב לשם.
