קרל מרקס - הפילוסוף שישב 30 שנה בספריית המוזיאון הבריטי כדי להסביר מאיפה מגיע הרווח
הוא חי מכספי חבר בעל מפעל, קבר שלושה ילדים בעוני של לונדון, ופרסם בחייו רק כרך אחד מ"הקפיטל". הרעיון שלו, שהרווח הוא עבודה שלא שולמה, הוליד מהפכות ומדינות, ובכל משבר פיננסי חוזר למדפי הספרים. מה נשאר ממנו כשמסתכלים על חלוקת העוגה בין שכר לרווח היום
בשנים שאחרי משבר 2008 קרה משהו מוזר בחנויות הספרים של לונדון ושל ברלין: "הקפיטל" של קרל מרקס, ספר בן 140 שנה שמעטים סיימו לקרוא, חזר לרשימות רבי המכר. זה קורה בכל משבר גדול. מרקס נכשל כמעט בכל תחזית קונקרטית שנתן, המדינות שנבנו בשמו קרסו, ובכל זאת השאלה שהוא שם במרכז לא זזה: בכל שקל שמפעל או חברת טכנולוגיה מרוויחים, כמה הולך למי שעבד וכמה למי שמחזיק במניות, ומה קורה למערכת כשהיחס הזה משתבש.
מטריר לפריז, ופגישה אחת שקבעה הכל
מרקס נולד ב-1818 בטריר, עיירת יין על נהר המוזל בפרוסיה, לאב עורך דין ממשפחת רבנים שהתנצר כדי להמשיך לעבוד. הוא למד משפטים בבון ובברלין, נסחף לפילוסופיה של הגל, וקיבל דוקטורט מינה ב-1841. הקריירה האקדמית נחסמה בגלל דעותיו, והוא הפך לעורך עיתון ליברלי בקלן. שם, כשכתב על חוק שאסר על איכרים לאסוף עצים יבשים ביער, הבין שהוא לא מבין כלכלה, והחליט ללמוד. ב-1843 נישא לג'ני פון וסטפאלן, בת אצולה שהכיר מילדות, ועבר לפריז. שם, באוגוסט 1844, פגש בבית קפה את פרידריך אנגלס, בן 23, בנו של בעל מפעלי טקסטיל במנצ'סטר, שראה מבפנים איך נראים חיי הפועלים באנגליה. עשרה ימים של שיחות הפכו לשותפות של ארבעים שנה: מרקס כתב, אנגלס שילם.
1848: המניפסט, ואז הגלות
מפריז גורש לבריסל, ושם כתבו השניים בהזמנת ליגת הקומוניסטים חוברת קצרה שיצאה בפברואר 1848, "המניפסט הקומוניסטי". שבועות אחר כך פרצו מהפכות בפריז, בברלין ובווינה, מרקס חזר לגרמניה לערוך עיתון, המהפכה נכשלה, והוא גורש שוב. בקיץ 1849 הגיע ללונדון, ושם נשאר עד מותו. השנים הראשונות היו קשות: המשפחה חיה בשני חדרים בסוהו, שלושה מששת הילדים מתו בילדותם, ומרקס משכן את המעילים כדי לקנות נייר. ההכנסה הקבועה היחידה הייתה מהניו יורק טריביון, שם כתב עשור שלם מאמרים על הסחר העולמי, על משברי הבנקים ועל מלחמת האזרחים בארצות הברית, ומההמחאות של אנגלס, שחזר לעבוד במפעל של אביו במנצ'סטר בעיקר כדי לממן את החבר.
הרעיון: מאיפה מגיע הרווח
את רוב הזמן בילה בחדר הקריאה העגול של המוזיאון הבריטי, מול דוחות של מפקחי מפעלים, ספרי חשבונות וכתבי הכלכלנים הבריטים. אדם סמית וריקרדו כבר אמרו שערך הסחורה נובע מהעבודה שהושקעה בה. מרקס שאל את השאלה הבאה: אם הכל נמכר לפי ערכו, מאיפה מגיע הרווח. התשובה שלו: הפועל מוכר לא עבודה אלא כוח עבודה, כלומר את הזמן שלו, ומקבל עליו את מה שעולה לו לחיות. אבל בזמן הזה הוא מייצר יותר ממה שעולה קיומו. הפער הזה, הערך העודף, הוא הרווח, ולכן, לפי מרקס, המערכת מבוססת על עבודה שלא שולמה. מכאן גזר את השאר: תחרות מכריחה בעלי הון להחליף פועלים במכונות, מה שמייצר צבא של מובטלים שמחזיק את השכר נמוך, מכווץ את הרווח לאורך זמן ומביא משברים חוזרים שכל אחד מהם גדול מקודמו. הכרך הראשון של "הקפיטל" יצא בהמבורג ב-1867 במהדורה של אלף עותקים, ונמכר לאט.
מה קרה לתחזיות
רוב התחזיות הקונקרטיות התבדו. השכר במערב לא נשאר ברמת הקיום אלא עלה פי עשרה במאה השנים שאחרי מותו, המעמד הבינוני התרחב במקום להיעלם, והמהפכה שציפה לה בגרמניה ובאנגליה התרחשה דווקא ברוסיה ובסין החקלאיות. אלפרד מרשל והכלכלנים שאחריו זנחו את תורת ערך העבודה לגמרי: המחיר נקבע בין היצע לביקוש, והשכר לפי מה שהעובד האחרון מוסיף לתפוקה. ג'ון מיינרד קיינס, שקרא לספר "משעמם ומיושן", חשב שהבעיה של הקפיטליזם היא ביקוש חסר ולא ניצול, ושאפשר לתקן אותה בלי מהפכה. ואת המדינות שהוקמו בשמו, שבהן "המתכנן" החליף את השוק, קברו בדיוק המנגנונים שפרידריך האייק תיאר: בלי מחירים אף אחד לא ידע מה לייצר.
למה עדיין קוראים אותו
ובכל זאת שלוש תובנות שלו נשארו בארגז הכלים גם של כלכלנים שדוחים כל השאר. הראשונה, שהקפיטליזם הוא מערכת שמשנה את עצמה כל הזמן, שוברת מקצועות, ערים ומדינות שלמות, וחוצה כל גבול בחיפוש אחרי שווקים; המניפסט מ-1848 קורא היום כתיאור של הגלובליזציה. השנייה, שמשברים הם חלק מהמערכת ולא תאונה חיצונית. השלישית, שחלוקת ההכנסה בין עבודה להון היא שאלה פוליטית ולא רק טכנית. מאז שנות השמונים חלקו של השכר בתוצר של המדינות המפותחות ירד, והרווחים ומחירי הנכסים עלו הרבה יותר מהמשכורות. תומא פיקטי, שספרו "הון במאה ה-21" נקרא בכוונה על שם "הקפיטל", הראה שכשהתשואה על ההון גבוהה מקצב הצמיחה, מי שכבר מחזיק בנכסים מתרחק מכולם. הוויכוח על בינה מלאכותית שמחליפה עובדים הוא, במידה רבה, אותו ויכוח על מכונות שמרקס ניהל בספריית המוזיאון הבריטי.
- נולד ב-5 במאי 1818 בטריר שבפרוסיה, בן לעורך דין ממשפחה יהודית שהתנצר כדי לשמור על הרישיון; דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת ינה ב-1841
- ב-1844 בפריז פגש את פרידריך אנגלס, בן של תעשיין טקסטיל, שמימן אותו ואת משפחתו במשך ארבעים שנה וערך אחרי מותו את שני הכרכים שלא סיים
- "המניפסט הקומוניסטי" יצא בפברואר 1848, שבועות לפני שגל מהפכות שטף את אירופה; הכרך הראשון של "הקפיטל" יצא בהמבורג ב-1867
- במשך עשור היה הכתב האירופי של הניו יורק טריביון, אז העיתון הגדול בעולם, וכתב מאות מאמרים על סחר, משברים ומלחמת האזרחים האמריקאית
- נפטר בלונדון ב-14 במרץ 1883, בן 64, ונקבר בבית הקברות הייגייט; בהלוויה היו 11 אנשים
מי מקבל את העוגה: מסמית עד פיקטי
מרקס עומד באמצע שרשרת של כלכלנים ששאלו איך מתחלק התוצר בין עבודה להון. הטבלה מסכמת את התחנות.
| הכלכלן | שנים | מי מקבל את העוגה |
|---|---|---|
| אדם סמית | 1723-1790 | הערך נובע מעבודה, אבל השוק מחלק אותו בין שכר, רווח ושכר דירה |
| דיוויד ריקרדו | 1772-1823 | שכר ורווח מתחלקים באותה עוגה: כשאחד עולה, השני יורד |
| קרל מרקס | 1818-1883 | הרווח הוא הפער בין מה שהפועל מייצר למה שהוא מקבל |
| אלפרד מרשל | 1842-1924 | זנח את ערך העבודה: המחיר נקבע בין היצע לביקוש, השכר לפי התפוקה השולית |
| ג'ון מיינרד קיינס | 1883-1946 | לא רווח וניצול אלא ביקוש: הקפיטליזם נכשל כשאין מי שיקנה |
| יוזף שומפטר | 1883-1950 | העריץ את מרקס וחלק עליו: היזמות, לא הניצול, מניעה את המערכת |
| תומא פיקטי | נולד 1971 | "הון במאה ה-21": כשהתשואה על ההון גבוהה מהצמיחה, אי השוויון גדל |
