ז'אן-בטיסט סיי - היצע שיוצר ביקוש והיזם שמחבר ביניהם

ז'אן-בטיסט סיי נולד ב-5 בינואר 1767 בליון, למשפחת סוחרי משי פרוטסטנטית ששורשיה בניים וגלות זמנית בז'נבה אחרי ביטול צו נאנט. האב, ז'אן-אטיין, סחר בבד ואחר כך עבר לפיננסים בפריז. הבן קיבל חינוך מעשי, נשלח לאנגליה כנער ללמוד מסחר ואנגלית, וחזר לחברת ביטוח. שם פגש את "עושר האומות" והחליט להפוך את הכלכלה המדינית לשפה שצרפתי יכול לקרוא בלי תירוץ.

ב-1789 היה בן 22, נלהב למהפכה, קרוב לחוג ז'ירונדי, ועבד בעיתונות. נכח בקרב ולמי. אחרי 18 בברימר נכנס לטריבונאט, אחת האספות של הקונסולט. ב-1803 הוציא את "מסה בכלכלה מדינית, או הצגה פשוטה של האופן שבו נוצרים, מתחלקים ונצרכים העושרים". נפוליאון, שכבר היה קונסול ראשון, ביקש מהדורה שתיישר קו עם מדיניות פיסקלית וסחר סגור. סיי סירב. ב-1804 הורחק מהטריבונאט. כדי להישאר עצמאי הקים טוויית כותנה באושי-לה-אדן שבפא-דה-קאלה, מפעל שהעסיק מאות פועלים. עשר שנים היה יזם בפועל, לא רק כותב על יזמים.

אחרי נפילת נפוליאון שב לפריז. ב-1815 פרסם "קטכיזם של כלכלה מדינית", גרסה קצרה לקהל רחב. לימד באתונה הפריזאי, אחר כך בקונסרבטואר לאמנויות ולמלאכות, וב-1831 נפתחה עבורו קתדרה בקולז' דה פראנס. המסה חזרה ונדפסה במהדורות מורחבות, ותורגמה. באמריקה של ראשית המאה ה-19 היא הייתה לעיתים ספר הלימוד הנפוץ יותר מספרד של סמית.

חוק השווקים: מוצר משלם במוצר

הכלל שדבק בשמו, חוק סיי, אומר שהיצע יוצר את הביקוש שלו. מי שמייצר מוצר יוצר באותו מעשה הכנסה שתשמש לקנייה. הסחורות נקנות בסחורות. כסף הוא מתווך, לא מטרה. עודף כללי של ייצור, לפי סיי, הוא אשליה: עודף בענף אחד הוא מחסור בענף אחר, והמחירים והיזמים מתקנים. בכיס זה אומר שמשרה נולדת כשמישהו מייצר דבר ששווה לאחרים, לא כשמחלקים שטרות בלי תוצר. מחיר יורד בענף רווי, הון עובר לענף חסר, והתעסוקה נעה אחריו. בטווח ארוך החסם הוא ייצור, לא "חוסר קונים" מופשט.

היזם הוא הדמות שסיי הרים מעל הקפיטליסט ובעל הקרקע. הוא זה שמשלב קרקע, הון ועבודה, מנחש טעם, ונושא את הסיכון שהמוצר יישאר במחסן. הערך, אצלו, קשור לתועלת בעיני הקונה לא פחות מאשר לעבודה שנכנסה. כאן נפרד מסמית ומריקרדו בכיוון שיוביל מאוחר יותר אל המהפכה השולית. בסחר תמך בפתיחות: מחסום על יבוא הוא מחסום על יצוא, כי הזרם שמשלם על היבוא הוא תוצר מקומי. נפוליאון רצה מצור יבשתי. סיי רצה שוק. זהו היגיון של מיקרו כלכלה ושל משק פתוח בבת אחת.

הייחוד היה הבהירות והחלוקה המשולשת ייצור-חלוקה-צריכה, שהפכה לשלד של ספרי לימוד. הוא כתב כדי ללמד, לא כדי לפענח חידה לעצמו בלבד. במקביל הביא אל הספר ניסיון של בעל מפעל: מלאי, שכר, מכונות, וטעם של קונה בד. חוק הסיי הפך לסיסמה, ולעיתים לגרסה גסה ממנה כתב. הוא עצמו הכיר משברים זמניים, עיכובים, ומלאי שנתקע. הטענה הייתה על כיוון ארוך: הכלכלה נפתחת בייצור, והכסף משרת אותו. זהו נדבך בסיפור של מה זו כלכלה כמדע של יצירת עושר, לא של חלוקת מתכת.

במפעל הכותנה למד מה שאין בספר: מלאי תקוע, שכר שצריך לשלם ביום שוק חלש, ומכונה שמשתלמת רק אם הביקוש לבד מחזיק. לכן היזם אצלו אינו ספקולנט בלבד אלא מתאם. הוא קורא מחיר, מזיז עובדים בין משימות, ומחליט אם להרחיב. כשהמחיר נופל בענף אחד, אותו מתאם מחפש ענף אחר. חוק השווקים נשען על התנועה הזו. בלי יזמים שמעבירים הון, היצע נשאר ערימה. עם יזמים, היצע הופך להכנסה בידי ספקים, וההכנסה הופכת לקנייה. גם התועלת נכנסת: מוצר שווה כי מישהו רוצה אותו, לא רק כי מישהו יגע בו.

סיי התכתב עם ריקרדו, הוסיף הערות לתרגום הצרפתי של העקרונות, ונשאר רפובליקני גם אחרי 1830. הוא מת בפריז ב-15 בנובמבר 1832, בן 65, ונקבר בפר לשז. במאה ה-20 חוק הסיי הפך לקו שבר בין מי שמדגישים היצע לבין מי שמדגישים ביקוש אפקטיבי. היזם שלו חזר אצל קנטילון המאוחר-שנקרא-מחדש ואצל אסכולות ששמות החלטה תחת אי-ודאות במרכז. המפעל בכותנה נסגר מזמן. המשפט שמוצר נמכר במוצר עדיין מסדר ויכוחים על משרות, מחירים וסחר.