תומס מלתוס - כשהאוכלוסייה גדלה מהר יותר מהלחם

תומס רוברט מלתוס נולד ב-13 או ב-14 בפברואר 1766 בבית הכפר רוקרי ליד דורקינג שבסארי, דרומית ללונדון. האב, דניאל, היה אדון כפרי משכיל שהתכתב עם רוסו והאמין בקדמה. הבן למד בבית, אחר כך בקיימברידג', בקולג' ג'יזס, והוסמך לכמורה אנגליקנית. השיחות בבית נעו בין אופטימיות של גודווין וקונדורסה - העולם משתפר בלי גבול - לבין חשבון קר של פיות להאכיל. ב-1798, בעילום שם, הוציא מלתוס את "מסה על עקרון האוכלוסייה", תשובה ישירה לאותה אופטימיות.

הטענה המרכזית הייתה פשוטה וקשה לעיכול. האוכלוסייה, אם אינה נבלמת, נוטה לגדול בסדרה הנדסית: 1, 2, 4, 8. ייצור המזון, גם במאמץ, נוטה לגדול בסדרה חשבונית: 1, 2, 3, 4. הפער נסגר ברעב, במחלה, במלחמה - "בלמים חיוביים" - או בריסון מוקדם: נישואים מאוחרים, פרישות, החלטה להביא פחות ילדים. במהדורה השנייה, ב-1803, הרחיב את הספר כמעט פי ארבעה והדגיש יותר את הריסון המונע. המסה הפכה לשם דבר, ולמילה גנאי בידי מי שראו בה אכזריות כלפי עניים.

ב-1805 מונה לפרופסור להיסטוריה ולכלכלה מדינית במכללת חברת הודו המזרחית בהייליברי, אחד המושבים הראשונים בעולם לתחום. שם לימד פקידים שעתידים היו לנהל הודו, וכתב גם "עקרונות הכלכלה המדינית" ב-1820. עם דייוויד ריקרדו ניהל חליפת מכתבים ארוכה על ערך, על ביקוש ועל דגן. השניים נחלקו, ונשארו ידידים.

שכר, מחיר לחם ומשרה על גבול הקיום

בכיס של פועל אנגלי בזמן מלחמות נפוליאון המודל נשמע כך. יבול טוב וירידת מחיר הלחם מאפשרים למשפחות להינשא מוקדם ולהביא יותר ילדים. כעבור שנים ידיים חדשות נכנסות לשוק העבודה, השכר נלחץ כלפי מטה, ומחיר המזון שב ועולה כי יותר פיות רודפות אחרי אותם שדות. השכר האמיתי נוטה לחזור אל סף שמאפשר קיום ורבייה, לא הרבה מעבר. חוק העניים, שמלתוס ביקר, עלול לדעתו להגדיל ילודה בלי להגדיל לחם, ולכן להרחיב עוני. זהו היגיון קשה, והוא עיצב דיון על סעד, על שכר ועל הגירה לאורך המאה ה-19.

למחירים יש תפקיד של בלם. מחיר דגן גבוה מצמצם צריכה, מייקר שכר במונחי כסף, ודוחק להרחיב עיבוד אל אדמות גרועות יותר. כאן נפגש מלתוס עם רנטה: כשעוברים לחלקות פחות פוריות, עלות היחידה עולה, ובעלי הקרקע הטובה גובים יותר. בסחר הוא תמך, בזהירות, בהגנות על דגן בריטי אחרי המלחמה, מתוך חשש שתלות ביבוא תחשוף את האי לרעב בשעת מלחמה. ריקרדו ראה באותם מכסים מס על הלחם של הפועל. הוויכוח הזה הוא פרק חי במאקרו כלכלה: אוכלוסייה, שכר אמיתי, ומחיר מזון כמשתנים של יציבות.

הייחוד היה להפוך דמוגרפיה למשתנה כלכלי ראשון במעלה. לפניו דיברו על עושר עמים כאילו מספר האנשים הוא תמיד ברכה. מלתוס שם תקרה של משאבים מול ברכה הזו. הוא כתב גם על ביקוש אפקטיבי: ייצור לבדו אינו מבטיח מכירה, אם מי שיש להם הכנסה אינם מוציאים אותה. בנקודה הזו הקדים שאלות שקיינס יחזור אליהן במאה ה-20. הספר מ-1798 נשאר הפצצה: קצר, חד, ופתוח לוויכוח. המהדורות הבאות ריככו, הוסיפו נתונים, והשאירו את הגרעין.

ב"עקרונות הכלכלה המדינית" מ-1820 טען מלתוס שמשבר יכול להיוולד גם מביקוש חלש: אם בעלי הקרקע והקפיטליסטים חוסכים מעבר למה שמוצא השקעה, סחורות נשארות בלי קונה והמשרות נפגעות. ריקרדו חלק, וראה בכל עודף עודף חלקי שמתאזן במחיר. הוויכוח הזה נגע ישר לכיס: האם די לייצר, או שצריך גם מישהו שמוכן ומשלם. מלתוס תמך בסעד זהיר ובריסון ילודה מתוך נישואים מאוחרים, לא מתוך עונש. הוא נשא ב-1804 את הארייט אקרסול, ונולדו להם שלושה ילדים. הוא לימד בהייליברי שנים ארוכות, והמשיך לעדכן את המסה עד מהדורה שישית ב-1826. הוא מת ב-29 בדצמבר 1834 ליד באץ', ונקבר במנזר באץ'. צ'ארלס דרווין ואלפרד ראסל וולאס קראו אותו ומצאו בו לחץ שדוחף ברירה. כלכלנים לקחו את התפוקה הפוחתת בחקלאות ואת שכר הקיום. במאה ה-20 ייצור המזון רץ מהר יותר ממה שצייר, בזכות דשן, מכונות וזנים חדשים. עם זאת השאלה שמלתוס הפך לחלק מאיך הכלכלה התפתחה נשארה: כמה פיות, כמה קלוריות, ומה קורה לשכר כשהשניים מתרחקים.