התגובה המשפטית לסרט נז"א מצויה בפרק בטחון המדינה בחוק העונשין

הרמטכ"ל אייל זמיר הורה לבחון חקירה בנוגע לסרט נז"א. השר מיקי זוהר דורש לשלול את אזרחותם של יוצריו, יובל אברהם ורחל שור. אבל האם יש באמת מסלול משפטי מול הסרט השקרי והמסית, או שמא זהו מקרה בו מתברר שהמשפט אינו מזור לכל חולי?

נתחיל בנקודות הפשוטות. חוק איסור לשון הרע (שיש לו גם היבט פלילי) אינו חל, משום שהוא מחריג במפורש לשון הרע על ציבור מוגדר. יש בכך היגיון רב, ולו מהבחינה המעשית: תארו לעצמכם שכל חרדי/ערבי/מתנחל היה יכול לתבוע על כל פרסום היוצא נגד חרדים/ערבים/מתנחלים. בתי המשפט היו קורסים בתוך שבוע. זה מה שקרה בנוגע לסרט השקרי "ג'נין, ג'נין" של מוחמד בכרי: רק כאשר אותרו חיילים המופיעים בסרט בצורה שניתן לזהותם, בית המשפט פעל בחומרה נגד הסרט ואסר להקרין אותו.

גם שלילת האזרחות אינה רלוונטית. החוק מאפשר לשלול את אזרחותו של מחבל מורשע שקיבל כספים מהרשות הפלסטינית, כך שלאחר ריצוי עונשו - הוא יגורש לשטחי הרשות. חוק האזרחות מאפשר בצורה רוחבית לשר הפנים לשלול את אזרחותו של מי ש"עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל". מעבר לכך שזהו סעיף עמום שמסוכן להחילו במקרים של חופש הביטוי, הקשרו מלמד שהכוונה היא לישראלים שסייעו לטרור.

"בין שהידיעה נכונה ובין שאיננה נכונה"

מה כן אפשרי? כאן יש להפריד בין הקצינים והחיילים שהתראיינו לסרט לבין יוצריו. לגבי הראשונים, ניתן לטעון שהם גילו סודות צבאיים ועברו על סעיף 57 לחוק השיפוט הצבאי, שעונשו חמש שנות מאסר: חייל אשר גילה "פרט חשוב בנוגע לתפקידו, שירותו או מקום שירותו בצבא, או לתפקידו, שירותו או מקום שירותו של חייל אחר בצבא, או כל פרט חשוב ביחס לצבא, שלפי פקודות הצבא או הנוהג הצבאי אין למוסרו אלא למי שמוסמך לקבלו, בין שהידיעה נכונה ובין שאיננה נכונה". 

יש גם סעיף מקביל בחוק העונשין: "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו – מאסר שלוש שנים". חייל הוא ודאי עובד ציבור.

יוצרי הסרט אומרים, כי מקורותיהם הם אנשי יחידה 8200. מבחינה עובדתית, כאן מתגלה השקר הגדול: אנשי 8200 הם חלק מאיסוף המידע על יעדי החיסולים, לא חלק מתהליך קבלת ההחלטות. המידע של היחידה משמש את מי שמחליטים בסופו של דבר על החיסול, ברמות פיקוד שונות ותמיד בליווי צמוד של עורך דין, כולל הבאה בחשבון של הנזק האגבי - אזרחים שייפגעו אגב התקיפה. לאנשי 8200 אין מושג כיצד התקבלה ההחלטה. המכסימום שהם יודעים הוא לומר שפלוני הוגדר כיעד לחיסול.

אלא, שעצם מסירת המידע הגולמי הזה ליוצרי הסרט היא העבירה של גילוי סוד. לכאורה ניתן לטעון, כי האשמת המקורות בעבירה זו, תהווה אישוש לכאן שהטענות שבסרט הן אמת - שהרי אלמלא כן, איזה סוד גילו? אבל שימו לב לסיפא של הסעיף: "בין שהידיעה נכונה ובין שאיננה נכונה". גם מסירת שקר לגבי השירות הצבאי היא עבירה. אולי בית המשפט פחות יחמיר בעונש, אבל זה הכל.

היו צריכים לדעת שייגרם נזק

ליוצרי הסרט ניתן לכאורה לייחס עבירות חמורות בהרבה. מי שירצה ללכת לקיצוניות יטען, כי מדובר בעבירה של סיוע לאויב בזמן מלחמה, שהעונש המירבי עליה הוא מאסר עולם, שהרי ברור שהשקרים הללו מסייעים לאויביה של ישראל. אבל סעיף זה הופעל עד כה רק על עבירות ריגול ויהיה קשה להפעילו בצורה תקדימית מול חופש הביטוי. מה עוד, שיש סעיפים חמורים אחרים ורלוונטיים בהרבה.

אפשר ללכת לסעיף 103 בחוק העונשין: "מי שהפיץ בשעת לחימה, ובכוונה לגרום בהלה בציבור, ידיעות שיש בהן כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה בעמידתם בפני האויב, דינו - מאסר חמש שנים; התכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר עשר שנים". אבל הסעיף הזה הוא אות מתה, ודאי בעידן הרשתות החברתיות, וניתן יהיה לטעון שהפעלתו כעת היא בבחינת אכיפה בררנית.

• בית הדין האיזורי: להגמיש את ההכרה בידועים בציבור בפיצוי נפגעי טרור
• ביה"ד לעבודה הכיר בפגיעה במתקפת טילים של חמאס כתאונת עבודה

מתאים יותר סעיף הריגול - סעיף 112: "מי שמסר ידיעה והתכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר 15 שנים"; כאן לא מדובר על מסירה לאויב אלא מסירה סתם. ישנו גם סעיף 113: "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו - מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר 15 שנים". ואולי המעניין ביותר הוא סעיף 121: "העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד... או לענין שיש בהם לישראל, דינו - מאסר עשר שנים"; והרי ברור שהסרט הזה מזיק עד מאוד ליחסי החוץ של ישראל.

ישאל השואל: החוק מחייב להוכיח שהדברים נעשו בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, בעוד יוצרי הסרט יטענו שהם גילו את האמת ובכך אולי אפילו עזרו למדינה לשמור על טוהר הנשק. התשובה היא ב"הלכת הצְפִיוּת": כאשר אדם סביר צריך לצפות בצורה סבירה שמעשיו יגרמו נזק, הוא נחשב כמי שעשה זאת בכוונה. במילים אחרות: לא צריך להוכיח שאברהם ושור התכוונו לפגוע בבטחון המדינה; כל אדם סביר ידע בבירור שזה מה שיקרה - ודי בכך. ואת אותם דברים ניתן אולי להגיד גם על החיילים שהתראיינו.

יתרה מזאת: כאשר אדם משקר ביודעין ועושה זאת מול המצלמה, וכאשר אדם לוקח שקרים בוטים ומציג אותם לפני כל העולם - ברור לחלוטין שהוא צופה שייגרם נזק קשה למדינה. נכון שצריך לפעול בזהירות רבה בהפעלת הדין הפלילי אל מול חופש הביטוי, אך כמו כל זכות במדינה דמוקרטית - גם חופש הביטוי הוא יחסי ונסוג מפני אינטרסים חיוניים אחרים. כאן, על פניו, נעשה בו שימוש בצורה פושעת - והתגובה המשפטית יכולה וצריכה להיות בהתאם.