הכניס לתחנת דלק שותפים בלי רשות, ואחרי שש שנים ישלם

תחנת דלק ברחוב האומן בירושלים נהפכה לזירת קרב משפטי שנמשך שש שנים, ובסיומו קבע בית משפט השלום כי על השוכרים והצדדים השלישיים שהחזיקו בפועל בנכס לפנות אותו, ודחה לחלוטין את התביעה הנגדית שדרשה מהמשכירה להשיב סכום עתק.

הסיפור התחיל ב-2014, כשבעלת הנכס השכירה אותו לחברה שהפעילה במקום תחנת דלק, תחנת רחיצה וחנות נוחות. בחוזה השכירות נקבע במפורש שהשוכרת אינה רשאית להעביר את הנכס לידי מישהו אחר בלי אישור בכתב מראש. אבל ב-2018 גילתה המשכירה שמשהו השתנה: שם התחנה הוחלף, ומי שמחזיקה בפועל היא א.ב.ע. מסחר והובלות. בעקבות הגילוי נחתמה תוספת להסכם, ובה סוכם שאנשים מסוימים, ובהם אדם בשם אבי לוי ואשתו, לא יקחו שום חלק בניהול הנכס, אחרת מדובר בהפרה יסודית של ההסכם.

שנתיים לאחר מכן, ב-2020, כשתקופת השכירות המקורית כבר תמה, ניהלו הצדדים משא ומתן על הסכם חדש וישיר בין המשכירה לבין אבי לוי, אך ההסכם מעולם לא נחתם. ובכל זאת, הנכס נשאר בידי הצד השלישי, וזה מה שהוביל את המשכירה להגיש תביעת פינוי, ביחד עם דרישה לדמי שכירות ולפיצויים מוסכמים בגין העיכוב בפינוי.

השוכרת מצדה, טענה שאין לה שום התנגדות לפינוי, פשוט כי היא כבר לא מחזיקה בנכס. אלא שבכך לא הסתיים הסיפור: השוכרת גם טענה שההסכם המקורי כלל לא היה תקף מלכתחילה, מכיוון שהמשכירה השכירה נכס שלא היה שלה, שנבנה ללא היתר על קרקע שיועדה לתעשייה. על בסיס הטענה הזו הגישה השוכרת תביעה נגדית להשבת 4.15 מיליון שקל שהיא שילמה, לטענתה, שלא כדין.

שוכר שהשתמש בנכס במשך שנים לא יכול לפתע לכפור בזכויות מי שהשכיר

בית משפט השלום בירושלים לא קנה את הטענה. הוא הזכיר לצדדים כלל ותיק בפסיקה, שלפיו שוכר שהשתמש בנכס במשך שנים אינו יכול לפתע לכפור בזכויות מי שהשכיר לו אותו. כפי שנקבע בפסק דין שהובא בהחלטה, "בתום תקופת השכירות אין השוכר יוצא ידי חובתו בכך שהוא מפנה את הנכס. עליו למסור את המושכר לידי המשכיר כשהוא פנוי. אם בעת סיומה של השכירות היה המושכר בהחזקתו של צד שלישי, על השוכר הנטל לפנותו".

השוכרים ניסו לטעון שמסירת הנכס לצד השלישי, בהסכמה שבעל פה של המשכירה, שחררה אותם מהחוב שלה. לצורך כך הם נשענו על עדותו של עורך הדין שייצג את הצד השלישי, שסיפר כי בעל השליטה בשוכרת אמר להם באחת השיחות "תוציאו אותי, עכשיו אני מוותר שאבי ייכנס". אבל גם כאן בית המשפט לא התרשם: הוא ציין שראיה חזקה יותר סתרה את הטענה הזו - חודשיים בלבד אחרי המועד שבו לפי הטענה כבר נמסר הנכס בהסכמה, פתח בעל השליטה בשוכרת בהליכי הוצאה לפועל לפינוי אותו צד שלישי מהנכס. "אדם סביר שחודשיים קודם לכן מסר את הנכס בהסכמת המשכיר לצד ג' לא היה נוקט הליכי פינוי", כתבה השופטת בלהה יהלום, ודחתה את ההסבר שהדבר נעשה רק כ"מנוף לחץ".

פרט מטריד נוסף שעלה בפסק הדין נגע לגורלו של אותו צד שלישי, שבשלב מסוים נקלע להליך חדלות פירעון. ההליך הזה בוטל בסופו של דבר, ובין הנימוקים שהובאו לביטולו ציין השופט שדן בעניין "כתב אישום חמור שהוגש... בעבירות מס ומהילת דלקים, הכולל טענות רבות בדבר פעולות מירמה והונאה".

בשורה התחתונה, בית המשפט קיבל את תביעת הפינוי במלואה וקבע שעל כל המחזיקים בנכס לפנות אותו עד ל-30 באוקטובר השנה. את התביעה הכספית עבור התקופה שלאחר הגשת התביעה הוא דחה, בהיעדר ראיות מספיקות על מה בפועל שולם במסגרת הסדר ביניים שנחתם בין הצדדים ב-2023. גם תביעה אישית שהוגשה נגד אחד הנתבעים, שערב לחוזה שכירות נפרד של דירה באותו מתחם, נדחתה, מכיוון שהתברר שהסכום שהוא ערב לו כבר כוסה בתשלום שהתקבל במסגרת הליך גישור. את התביעה הנגדית לדמי שכירות דחה בית המשפט על הסף, וחייב את השוכרת בהוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל בתוספת מע"מ.