ארבע פגישות ששינו זיכרון ילדות: הפחד מכישלון ירד, וההשפעה החזיקה חצי שנה
180 צעירים בגילי 18 עד 35 עברו ארבע פגישות טיפוליות במשך שבועיים, שבהן התבקשו לחזור בדמיון לזיכרון ילדות של ביקורת קשה ולשנות את מה שקורה בו. שלושה חודשים ושישה חודשים מאוחר יותר נבדקו שוב, והפחד שלהם מכישלון נשאר נמוך יותר.
המחקר, ניסוי מבוקר אקראי בשלוש זרועות, פורסם בכתב העת Frontiers in Psychology. הוא נערך במעבדה לנוירומדעים אפקטיביים במכון לפסיכולוגיה באוניברסיטת SWPS בפולין, בשיתוף מכון נֶנצקי לביולוגיה ניסויית בוורשה.
"המחקר מראה שאפשר להפחית את עוצמת הרגשות השליליים ואת העוררות שקשורים בזיכרונות של ביקורת מהילדות", אומרת יוליה בונצ'ק, פסיכולוגית במעבדה לנוירומדעים אפקטיביים במכון לפסיכולוגיה באוניברסיטת SWPS.
מה עושים בארבע הפגישות
השיטה עצמה אינה חדשה בעולם הטיפול, והיא מכונה כתיבה מחדש בדמיון. המטופל מעלה זיכרון קונקרטי, למשל מורה או הורה שאמרו לו משהו משפיל, ואז מתבקש לדמיין את אותה סצנה בשינוי: מישהו נכנס ומגן עליו, או שהוא עצמו, כמבוגר, נכנס לסצנה ואומר את מה שהילד לא יכול היה לומר.
"חלק מכריע בטיפול המבוסס דמיון הוא יצירת פער בין מה שהמטופל מצפה לו ובין מה שקורה בפועל בזיכרון החדש", מסביר סטניסלב קרקוש, מדען קוגניציה באותה מעבדה. הפער הזה הוא מה שמאלץ את המערכת הרגשית לעדכן את המשמעות של הזיכרון.
מה שמייחד את העבודה הזו הוא שהיא לא הסתפקה בשאלונים. לצד דיווח עצמי על עוצמת הפחד מכישלון נמדדו גם תגובות פיזיולוגיות בזמן שהנבדקים נזכרו באותה ביקורת, והן ירדו גם הן.
למה חצי שנה זה המספר החשוב
שלושת הזרועות אפשרו להשוות בין גרסאות שונות של אותה שיטה, וכל הגרסאות המבוססות דמיון הניבו ירידה מובהקת ומתמשכת בפחד מכישלון. העובדה שהשיפור החזיק מעמד גם במדידה של שישה חודשים היא החלק החזק בממצא, מפני שבמחקרי התערבות קצרים רוב האפקטים נוטים להתפוגג.
ארבע פגישות בשבועיים הן גם מסגרת יוצאת דופן. רוב הטיפולים שמתמודדים עם חוויות ילדות שליליות נמדדים בחודשים ולעיתים בשנים, ופרוטוקול קצר שמראה השפעה בת קיימא הוא בעל ערך מעשי גבוה.
הסייגים
צריך להציב גבולות. המדגם מנה 180 משתתפים והוא מוגבל לצעירים בגילי 18 עד 35, כלומר אי אפשר להסיק ממנו על מבוגרים יותר או על ילדים. הנבדקים היו אוכלוסייה כללית ולא מטופלים עם אבחנה פסיכיאטרית, ולכן הממצא אינו תחליף לטיפול במצבים קליניים.
- מ-65 ל-24: המחקר שמיפה את הרצפים שבהם תרופה אחת נרשמת בגלל תופעת לוואי של אחרת
- מעקב של שמונה שנים אחרי 260 ילדים: יותר שעות מסך נקשרו לעיבוד קוגניטיבי טוב יותר
בנוסף, מעקב של שישה חודשים הוא ארוך בסטנדרטים של מחקר התערבות וקצר בסטנדרטים של חיים שלמים. השאלה אם האפקט מחזיק שנים נשארת פתוחה, וכך גם השאלה אם הוא מיתרגם לשינוי בהתנהגות בפועל ולא בעוצמת הרגש בלבד.
מפחד מכישלון להחלטה כלכלית
ההקשר הרחב מסביר למה זה מעניין מעבר לקליניקה. פחד מכישלון נמדד בסקרי יזמות בעולם כמדד עצמאי, והוא אחד ההסברים המקובלים לכך שאנשים אינם פותחים עסק, אינם מבקשים קידום ואינם עוברים תפקיד. מדובר בגורם שמשפיע ישירות על החלטות כלכליות, ולא בתחושה מופשטת.
בישראל זו נקודה טעונה במיוחד. התרבות העסקית המקומית מתגאה בסובלנות לכישלון כיתרון תחרותי, ובמקביל מערכת החינוך והשוק מייצרים לא מעט חוויות ביקורת מוקדמות שנשארות בגוף. מחקר שמראה שאפשר לפרק חלק מהמטען הזה בארבע פגישות נוגע ישירות למי שמתלבט אם לקחת סיכון מקצועי.
התרגום המעשי זהיר: זהו מחקר אחד, בקבוצה צעירה ובמעקב של חצי שנה, והוא מצביע על כיוון ולא נותן מרשם. הוא כן מחזק את מה שהספרות הטיפולית מכירה כבר שנים, שזיכרון אינו קובץ קבוע אלא משהו שמתעדכן בכל פעם שנזכרים בו. להרחבה: המחקר הגנטי הגדול על אישיות ומה הוא מצא.
