אחסנה ארגזים, קיבלה את חלקם מרוסקים - וזה הפיצוי

אשה שהזמינה שירותי אחסון ופתחה את הארגזים בחזרה, גילתה שחלק ניכר מהתכולה חזר אליה מרוסק. בעקבות כך היא הגישה תביעה קטנה נגד חברת האחסנה על סכום של 14,432 שקל, אך בית המשפט לתביעות קטנות בבת ים פסק לה בסופו של דבר רק חלק קטן מהסכום.

לפי כתב התביעה, שרית מכלוף מסרה לאביה שרותי אחסנה 35 ארגזים, ו-15 מתוכם הוחזרו אליה כשתכולתם "מרוסקת בצורה קשה". התובעת טענה שמדובר ברשלנות שיטתית של החברה, וכראיה נוספת ציינה כי גם אחותה, שהשתמשה בשירותיה של אותה החברה, קיבלה בחזרה יותר ממחצית מהפריטים שבורים ואף נפצעה בידה. מכלוף הוסיפה כי בנה הקטין, שגיא, נפגע ברגלו בזמן שסייע להוריד את הארגזים השבורים מהרכב.

מעבר לנזק הישיר, הטענה המרכזית של מכלוף נגעה לגילוי נאות: לדבריה, בשום שלב - לא בשיחת הטלפון עם החברה ולא בעלון שקיבלה - לא הוזכר שאסור לארוז פריטי זכוכית, ואף להפך: היא מכרה ניילון פצפצים "להענקת שכבת הגנה לפריטים שבירים". לטענתה, החברה מנסה להתחמק מאחריות באמצעות סעיף מקפח בחוזה אחיד (סעיף 22), ואף ניסתה "לערבב ישויות משפטיות" בכך שהציגה בכתב ההגנה חוזה ושיחה ששייכים בכלל לבתה, ולא לה.

חברת האחסנה מצדה, טענה שנחתם הסכם מחייב לכל דבר ועניין, שנשלח למכלוף במייל ואושר בשיחה טלפונית. לפי הנתבעת, סעיף 4 להסכם קובע במפורש שאחסון פריטי זכוכית "יביא לביטול אחריות החברה כלפי הלקוח", וכי מדובר בהחרגה סבירה התואמת את פוליסות הביטוח המקובלות בענף, שגם הן מחריגות נזקי זכוכית וקרמיקה. החברה הכחישה כל אחריות לפציעת הבן, וטענה שהתובעת מיהרה להגיש תביעה מבלי למצות הליכי גישור, חרף הצעות פשרה שהעלתה בהדרגה מ-150 שקל ועד ל-700 שקל.

"לא בוצע גילוי נאות", אבל גם לא הוצגו קבלות

הרשם הבכיר אדי לכנר, שדן בתיק, קיבל את התביעה באופן חלקי בלבד. ראשית, הוא קבע כי אכן הוכח שמתוך 35 הארגזים, "15 ארגזים הוחזרו כשהם שבורים ופגומים ותכולתם מרוסקת". עם זאת, לגבי סעיף הזכוכיות המחריג בחוזה, השופט קבע כי "במועד ההתקשרות לא בוצע גילוי נאות בעל פה או בעלון לגבי איסור זה, ואף נמכרו לתובעת עטיפות מסוג 'פצפצים' לאריזת פריטים שבירים". כלומר החברה לא יכולה להסתמך על הסעיף כדי להתנער לגמרי מאחריות, משום שמדובר בתנייה מהותית שלא נחשפה כראוי.

עם זאת, לכנר לא קיבל את גרסת התובעת במלואה, וקבע שגם לה יש חלק באחריות: "אריזת כלי זכוכית עדינים ורבים בארגזים ללא הצהרה מפורשת על כך מראש אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות ההדדית של מזמין השירות". בנוסף, השופט ציין שהתובעת לא הביאה שום חוות דעת של שמאי או קבלות שיוכיחו את שווי הרכוש שניזוק, ולכן הוא הסתמך על תקרת הפיצוי שקבועה בתקנון החברה עצמה - 500 שקל לארגז.

לפי חישוב זה, הנזק המקסימלי האפשרי עבור 15 הארגזים השבורים מגיע ל-7,500 שקל, אך לאור האשם התורם של התובעת ואי-הוכחת השווי המדויק, נפסק לה פיצוי גלובלי ויחסי בלבד של 2,000 שקל.

יתר רכיבי התביעה נדחו לחלוטין. הדרישה לפיצוי עבור פציעת הבן, בסכום של 1,500 שקל, נדחתה מכיוון ש"לא צורפו כל אסמכתאות רפואיות להוכחת הפציעה הנטענת". גם התביעות לעוגמת נפש, טרחה ופיצוי הרתעתי בגין "רשלנות שיטתית" נדחו משום שלא היה להן ביסוס משפטי מספק. חברת האחסנה חויבה לשלם למכלוף 2,000 שקל עבור הנזק לרכוש, בתוספת של 500 שקל הוצאות משפט מופחתות - ובסך הכל 2,500 שקל בלבד, מתוך ה-14,432 שקל שנתבעו במקור.