שוטר עצר אזרח שצילם אותו - המשטרה תפצה

תושב נהריה בן 49, שנעצר אחרי שתיעד בטלפון הנייד שלו שוטר שרשם לו דוח תנועה, יצא הפעם עם ידו על העליונה, גם אם לא בגדול. בית המשפט לתביעות קטנות בעכו קיבל בחלקה את תביעתו נגד משטרת ישראל, וקבע כי לא היה מקום לעצור אותו, אף שהוא דחה את מרבית טענותיו.

הכל התחיל בערב פברואר 2025, כשרכבו של התובע נעצר לבדיקה בשדרות הגעתון בנהריה, בטענה שהוא לא ציית לתמרור עצור ושלא חגר חגורת בטיחות. עד כאן מדובר בסיפור שגרתי למדי. אלא שכשהשוטר, יאמן ביבאר, ניגש למסור לו את הדו"חות, התובע סירב לקבלם, ביקש שיניח אותם על שמשת הרכב, והחל לצלם את האירוע. לפי גרסת התובע, השוטר "איבד את עשתונותיו", צעק לעברו באיומים, ולבסוף עצר אותו תוך הפעלת כוח, כבילה בידיים וברגליים וחילוט הטלפון שלו. הנתבעים מנגד, טענו שהתובע הוא זה שהתנהג באגרסיביות - התקרב לשוטר, הצמיד לו את הטלפון לפנים, הניע את האצבע באיום ואף נגע בבטנו.

מי צודק? התשובה, כרגיל בתביעות מהסוג הזה, נמצאה בסרטון. הרשמת הבכירה לינא בולוס עואד צפתה בהקלטה שאורכה כ-15 דקות, ואף ציטטה ממנה קטעים. השוטר נשמע אומר לתובע: "אל תדבר איתי עם היד, תוריד את היד... עוד פעם אחת אתה מרים את היד אני מעכב אותך לתחנה", ואחר כך, כשהתובע ממשיך לצלם מקרוב: "תצלם מרחוק... מבחינתי זה איום לכל דבר". התובע מצדו, נשמע משיב: "אני לא מאיים עליך בכלל... תדבר בצורה מנומסת". בתוך שניות בודדות, השוטר מכריז: "אתה מעוכב איתי לתחנה... אתה עצור... על תקיפת שוטר".

מהסרטון עולה נקודה שהכריעה את התיק: מרגע העיכוב ועד המעצר עברו, לדברי הרשמת, "שניות בודדות" בלבד. הרשמת כתבה כי אחרי שצפתה בחומר וההתרשמה מהעדויות, "שוכנעתי כי לא היה חשש ממשי לאלימות מצד התובע", וכי הוא "לכל היותר ניסה לעורר תגובה מהשוטר בעת מילוי תפקידו". היא אף ציינה כי לא ניתן להבחין בסרטון שהתובע נגע בבטנו של השוטר כפי שנטען, ולא נראה כל ניסיון הימלטות. המסקנה: "התנהגותו והתנהלותו של התובע במועד האירוע כלפי השוטר, אינן מהוות עבירה המצדיקה את מעצרו".

"צעד דרסטי שעל הנתבעים להשתמש בו במשנה זהירות"

הרשמת הזכירה כי סעיף 23(ג) לחוק המעצרים קובע במפורש שאין לעצור אדם אם ניתן להסתפק בעיכוב, והדגישה כי מעצר הוא "צעד דרסטי שעל הנתבעים להשתמש בו במשנה זהירות". על בסיס הסעיף הזה נקבע שהמעצר עצמו היה שלא כדין, אף שההתעכבות בתחנה עצמה, כ-44 דקות בלבד, לא היתה בעייתית.

אבל לא הכל הלך לכיוון של התובע. הרשמת דחתה את טענתו כי הוא נפגע גם בשלב שלאחר המעצר. נקבע כי שוחרר כדין וללא חקירה, בהתאם לשיקול דעתו של הקצין התורן, שאף העיד כי הוא עצמו לוקח אחריות מלאה על ההחלטה לשחררו. גם הטענה נגד מפקד התחנה, סנ"צ בסאם עליאן, נדחתה. נקבע שלא היתה לו שום מעורבות אישית באירוע, וששמו "נכלל בעלמא" בכתב התביעה. כמו כן, בהיעדר חוות דעת רפואית, לא הוכחו נזקי הגוף שהתובע טען כי נגרמו לו.

בסופו של דבר, על אף הקביעה כי המעצר עצמו היה שלא כדין, הפיצוי שנפסק היה צנוע ביחס לסכום התביעה של 10,000 שקל: 1,200 שקל בלבד עבור נזק לא ממוני, בתוספת 300 שקל הוצאות משפט - סכומים שהמדינה, באמצעות משטרת ישראל, חויבה לשלם. הרשמת הבהירה כי היא לא מטילה אחריות אישית על השוטר או על מפקד התחנה, משום שהשוטר פעל "במסגרת תפקידו", ומפקד התחנה כלל לא היה מעורב באירוע. התוצאה מסכמת מקרה שממחיש עד כמה קו הגבול בין עיכוב סביר של אזרח מתעד לבין מעצר בלתי מוצדק יכול להיות דק - ובמקרה הזה, לפי בית המשפט, הוא נחצה תוך פחות מחצי דקה.