מכר מגרש בהרצליה, נעלם ל-60 שנה - ומה קרה אז?
הבעלות על מגרש יוקרתי בחוף התכלת היתה רשומה במשך עשרות שנים על שם שני אנשים שמעולם לא היו הבעלים האמיתיים, ואיש מהם לא טרח לתקן זאת. עד שב-2020 ניצל זאת סאדם שניסה להשתלט על הנכס, ונעזר לשם כך במניות של רואה חשבון שהיה כבר מת 24 שנה. בית המשפט חשף את
כל הפרשה, דחה את טענת ההתיישנות וקבע מי הבעלים האמיתיים
זה התחיל בעסקה שנשמעת כמו סיפור משפחתי רגיל: איש עסקים יהודי מצרפת, ישראל מיטרני, החליט בסביבות 1947 להשקיע בישראל ורכש קרקעות באמצעות מתווך בשם משה קמפיאס. אחת הקרקעות היתה מגרש שממוקם בחוף התכלת בהרצליה. אבל מה שהיה אמור להיות עסקה פשוטה, נהפך לפרשה שנמשכה כ-80 שנה, כללה תכנון מס יצירתי, שני הליכי מרמה נפרדים, ואדם שניסה "לרשת" מניות מרואה חשבון שמת עשרות שנים קודם לכן.
בית משפט השלום קיבל באחרונה את תביעתם של דבורה ואריאל מיטרני, ילדיו של ישראל מיטרני, וקבע כי הם זכאים להירשם כבעלים של 1184/127680 חלקים במגרש. איך בכלל הגיע בית המשפט להחלטה הזו?
הסיפור מתחיל בתכנון מס. כדי להעביר את המגרש מקמפיאס למיטרני בלי לשלם מס שבח ומס רכישה, ייעץ עורך הדין חיים אלחדיף, שהקים את החברות, למבנה עקיף: הוקמה חברה בשם קרקעות ונכסים 6 שאליה יועבר המגרש, כשבעלי המניות הרשומים בה - באופן טכני בלבד - היו שלמה קמפיאס (בנו של המתווך) ורואה החשבון דניאל עטיה. יום אחרי שרו"ח עטיה אישר במכתב שהמגרש יועבר בסופו של דבר למיטרני, ב-1 למרץ 1962, הוקצו לחברת ההחזקות של מיטרני 100 מניות - 98% מהון המניות. מבחינת מי שהיה מעורב בזמן אמת, זה היה סוף הסיפור.
עו"ד אלחדיף, שהעיד בבית המשפט, תיאר את המנגנון כך: "אדון מיטרני רוצה להעביר על שמו את החברה... ולשם כך הוא מבקש כפעולה מקדמית... להקים חברות שהן בשליטתו של מי שרשום בספרי המקרקעין כבעלים". כלומר קמפיאס ועטיה נרשמו רק כי החוק דרש שני בעלי מניות בחברה פרטית, אבל כולם ידעו שהבעלים האמיתי הוא מיטרני. וכשהתגלה לו שיש מי שמערער על כך עשרות שנים אחר כך, הוא לא האמין: "כשאני שמעתי שיש טענות שכאילו אדון מיטרני איננו בעל החלקות... אמרתי זה חלום בלהות".
הרישום נשאר תקוע
הבעיה היא שאצל רשם החברות, הרישום הפורמלי הזה נשאר תקוע, ואף אחד לא טרח לתקן אותו. וכאן נכנס לתמונה אדם טל. ב-2020-2019 הוא דיווח לרשם החברות על העברת מניות אליו - הן ממניותיו של קמפיאס, והן ממניותיו של רו"ח עטיה, שהלך לעולמו כבר ב-1996. כן, מדובר ב"העברה" של מניות מאדם שכבר לא היה בין החיים כ-24 שנה.
הפרשה הגיעה לבית המשפט פעמיים לפני התביעה הנוכחית. בתחילה תבע קמפיאס את טל, וההליך הסתיים בפשרה מוזרה: אדם טל יחזיר לקמפיאס 50% מהמניות, וישאיר בידיו את השאר. השופטת אירית קלמן ברום לא הסתירה את אי הנוחות שלה מההסדר: "אי אפשר להתעלם מתחושת אי הנוחות המתעוררת מההסדר שבין הצדדים... הוא העביר לעצמו בדרך לא ברורה בשנת 2020 מניותיו של אדם שנפטר לכל המאוחר בשנת 1996". כשהיא שאלה על כך, השיב בא כוחו של טל בפשטות כי, "העניין של המנוח זה לא התיק". השופטת לא הניחה לעניין ופנתה לאפוטרופוס הכללי - מה שהוביל את אלמנתו של רו"ח עטיה לתבוע בעצמה ולזכות בביטול הרישום על שם טל.
רק שבשום שלב בשני ההליכים האלה לא היו מעורבים בני משפחת מיטרני, כי הם פשוט לא ידעו שיש בעיה. עד שביולי 2022 קיבל אריאל מיטרני שיחת טלפון מטל עצמו, שהציע לו "עסקה": לחלק את הזכויות במגרש 40% למיטרני, 40% לאדם טל ו-20% לעורך דין נוסף שהיה מעורב. ההצעה הזו, שכללה גם טענה תמוהה של טל לבעלות על 50% מהמגרש, הדליקה נורה אדומה אצל מיטרני, שהתחיל לחפש בגוגל - וגילה את כל הפרשה.
"אנחנו לא מחפשים הגיון"
הנתבעים בתיק - יורשיו של קמפיאס, שמתגוררים בארה"ב - כלל לא טרחו להגיש תצהיר או להעיד. השופט התייחס גם לכך שקמפיאס עצמו, בעדות קודמת, הודה שהוא בכלל לא מכיר את רו"ח עטיה - השותף הרשום שלו לכאורה בחברה. עוד ציטוט שהיה קשה להתעלם ממנו הגיע מבא כוחו של הצד השני, שכשנשאל להסביר את ההיגיון בפשרה שהעניקה לטל מחצית מהזכויות, הוא השיב בפשטות כי, "אנחנו לא מחפשים הגיון".
בית המשפט דחה גם את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, וקבע כי כל עוד לא נודע לתובעים על הכפירה בזכויותיהם, מירוץ ההתיישנות כלל לא התחיל. בסיכומו של דבר, נקבע כי דבורה ואריאל מיטרני זכאים להירשם כבעלים של המגרש, והנתבעים חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 120 אלף שקל.
