עיריית באר שבע תפצה דיירים שסבלו בגלל מסופרמרקט

ליאת לוי דיין ויוסף גולקרוב, בני זוג שגרים ברחוב נחל חבר בבאר שבע, החליטו לפני זמן מה שנמאס להם. בקומת הקרקע של הבניין שלהם פועל סופרמרקט בשם סיטי מרקט, שלפי הטענה נשאר פתוח הרבה מעבר לשעה שמותר לו על פי חוק העזר העירוני - חצות. התוצאה, כך הם טענו, היא לילות ללא שינה: בני נוער שמתגודדים ליד החנות עד השעות הקטנות, רעש, קורקינטים ואופניים חשמליים שדוהרים ברחוב, ומשאיות אספקה שחוסמות את הכניסה לבניין בשעות הבוקר המוקדמות.

בני הזוג לא תבעו את בעל הסופרמרקט. הם תבעו את עיריית באר שבע, בטענה שהעירייה יודעת בדיוק מה קורה, אבל לא עושה מספיק כדי לעצור את זה. השופטת רחלי טיקטין, שדנה בתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בעיר, קיבלה את התביעה - וחייבה את העירייה בפיצוי.

מהראיות שהוצגו בבית המשפט עלה שהבעיה נמשכת כארבע שנים, ולאורך כל התקופה הזו הבית עסק נשאר פתוח בניגוד לחוק. גם נציגי העירייה עצמם לא הכחישו זאת. בדיון תיאר גולקרוב את המצב במלים פשוטות: "במשך 4 שנים יש מטרד... מתמשך, יומיומי, כל לילה", וסיפר שיש לו ילדה בת ארבע שלא יודעת מה זה לישון עם חלון פתוח. גם השכנה שלו, לוי דיין, תיארה בעדותה איך היא חוששת לרדת עם הכלב בערב: "בלילות הקיץ... פחד אלוהים, באמת", וסיפרה שהיא אפילו הציעה לפקחי העירייה להראות להם את חוק העזר בכתב.

התובעים גם תיעדו בעצמם את המצב. באחד הסרטונים, כפי שהעיד גולקרוב, "נראו חבורת ילדים גדולה מאוד" ליד הבניין ב-23:00, כשהם רוכבים על קורקינטים ואופניים חשמליים "בצורה מסכנת אותם ואחרים". וגם דו"חות שרשמו פקחי העירייה עצמם, לילדים שהתגודדו במקום, תיעדו את התופעה - באחד מהם נכתב שהתקבל דיווח על "חבורת ילדים... שצועקים ומבצעים ונדליזם".

יותר מ-600 דו"חות, ואפס תוצאה

הנקודה המרכזית בפסק הדין היא לא זה שהעירייה לא עשתה כלום - אלא שהיא עשתה דבר אחד בלבד, שוב ושוב, בלי שהוא עבד. עיון בטבלת הקנסות שהגישה העירייה עצמה לתיק העלה שנרשמו לבית העסק ולעסק נוסף של אותם בעלים בעיר יותר מ-600 דו"חות במשך כארבע שנים, ועדיין, הפרות שעות הפתיחה לא נפסקו. נציג מחלקת הפיקוח, יואב זיו, גם לא ידע לומר בבירור אם הקנסות שולמו בפועל, ואם לא - האם ננקטו הליכי גבייה.

השופטת ציינה שדווקא במקרה אחר, שנוגע לרעש ממדחסים שהותקנו בבניין, העירייה כן פעלה ביעילות: לאחר שיחות שלא הועילו, היא הוציאה נגד העסק צו הפסקה מנהלי, וזה עבד מיד. "רק אחרי ששלחתם להם צו סגירה הם החליפו את המעבים", העיד גולקרוב. אבל כשמדובר בשעות הפתיחה, העירייה מעולם לא שקלה כלי אכיפה נוסף מעבר לדו"חות - לא הליך רישוי עסקים, לא איום בשלילת רישיון ולא הגשת כתב אישום.

כשהשופטת שאלה את נציג מחלקת השיטור העירוני, יניב מויאל, מדוע לא ננקטת פעולה נוספת נגד עסק שמפר שוב ושוב את החוק, הוא ענה שזה לא בתחום שלו. גם זיו, מנהל מחלקת הפיקוח, כשנשאל מה עוד ניתן לעשות, השיב: "זה חוק עזר שגוף אחר בעירייה יאכוף".

"חובה לאכוף - לא רק לקנוס"

בפסק הדין הרחיבה השופטת טיקטין בהלכה הקיימת בנושא, וציטטה בין היתר פסיקה בעניין עיריית תל אביב-יפו, שלפיה כאשר "האמצעים בהם נוקטת הרשות המינהלית אינם נושאים פרי", עליה לכל הפחות לשקול אמצעי אכיפה נוספים, והימנעות מכך עלולה להיחשב פגם בהתנהלות המצדיק התערבות שיפוטית. במקרה הנוכחי, קבעה השופטת, העירייה לא הראתה שהפעילה כל שיקול דעת בנוגע לדרכי אכיפה חלופיות, אף שהדו"חות במספרים חריגים לא הובילו לשינוי.

עם זאת, השופטת הבהירה שמדובר בפיצוי מדוד: העירייה היא לא מי שיצר את המטרד בפועל, אלא הגורם המפקח שכשל בתפקידו. בסופו של דבר נפסק לכל אחד מהתובעים פיצוי של 7,000 שקל עבור עוגמת נפש, בתוספת 500 שקל הוצאות משפט - סכום כולל של 7,500 שקל לכל אחד מבני הזוג.

• בית המשפט זיכה בעל מינימרקט מ-12 דו"חות מהעירייה