כרטיס האשראי שלו נגנב והיה בשימוש, ומי יחזיר לו את הכסף?
אחמד סעאדה גילה חיוב של 8,400 שקל שבוצע בכרטיס האשראי שלו לטובת תאגיד המים של בת ים - עיר שלדבריו הוא מעולם לא ביקר בה. הוא תבע את התאגיד ואת בעלת הדירה שהחוב שלה שולם באמצעות האשראי שלו, ויצא בידיים ריקות. השופט הסביר: הוא לא תבע את הגורם הנכון
זה התחיל בבדיקה שגרתית של חשבון הבנק. ב-16 במרץ 2023 גילה אחמד סעאדה חיוב בכרטיס האשראי שלו על סכום של 8,387.21 שקל, בשלושה תשלומים, לטובת מי בת ים, תאגיד המים והביוב של העיר. הבעיה: לדבריו, הוא מעולם לא היה בבת ים, לא שכר שם דירה ואין לו שום קשר לעסקה. ההסבר היחיד שהוא מצא: מישהו גנב את פרטי כרטיס האשראי שלו.
ההמשך היה כואב עוד יותר. ביוני 2023 הגיע אליו מכתב התראה מהבנק על חוב וחריגה ממסגרת האשראי בסכום של 10,129.78 שקל. לפי מה שסיפר, החיוב הלא מורשה גרר אותו לחובות, הוא נאלץ למשוך את כספי הפנסיה והפיצויים שלו כדי לסגור את החוב, והבנק סירב להמשיך לנהל את החשבון שלו וסגר אותו.
ב-22 ביוני 2023 הוא הגיש תלונה במשטרה. רק במרץ 2024 הוא פנה בכתב לתאגיד המים והגיע גם למשרדים שלו. שם, לדבריו, אמרה לו פקידה שהתשלומים כיסו חוב מים של בעלת דירה בעיר - אשה שהוא בכלל לא מכיר. בסוף הוא הגיש תביעה קטנה לבית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה, נגד התאגיד ונגד בעלת הדירה.
"מערכת אוטומטית, בלי מגע יד אדם"
תאגיד המים טען שפעל כחוק. לדבריו, התשלום עבר דרך מערכת תשלומים באינטרנט שעובדת באופן אוטומטי, בלי שום מעורבות של עובד. המערכת, כך הסביר התאגיד, לא כוללת סינון אנושי או כלי לזיהוי מוקדם של הונאה מעבר לבדיקות הבסיסיות, ואם מישהו השתמש בכרטיס גנוב, זה עניין למשטרה ולא לתאגיד. התאגיד גם הפנה אצבע אל סעאדה עצמו: הוא לא פנה מיד לחברת האשראי כדי לחסום את הכרטיס או לבטל את העסקה, וחיכה יותר משלושה חודשים עד שהוא פנה למשטרה.
בעלת הדירה הציגה גרסה משלה. לדבריה, בזמן הרלוונטי הדירה היתה מושכרת לשני שוכרים, נתינים סודנים, שלפי חוזה השכירות היו אחראים לשלם את כל החשבונות השוטפים, כולל המים. מכיוון שלשוכרים אין מספרי תעודת זהות ישראליים, חשבון המים נשאר רשום על שמה. השוכרים הם אלה ששילמו בפועל והציגו לה אישור שהחוב סולק, והיא לא ידעה מאיפה הגיע כרטיס האשראי. היא הוסיפה שסעאדה חיכה כשנה וחצי עד שתבע, ובינתיים השוכרים עזבו את הדירה וניתקו עמה את הקשר. במקביל, היא שלחה הודעת צד שלישי נגד שני השוכרים, וביקשה שאם ייפסק משהו לטובת התובע, הם ישלמו. השוכרים לא הגיעו לדיון.
השופט צחי אלמוג לא הטיל ספק בסיפור של סעאדה. "אניח לטובת התובע כי גרסתו אמת וכי פרטי האשראי נגנבו ממנו", כתב, והוסיף שלא נראה שיש לו קשר לבת ים או לדירה שבשבילה נגבה הכסף. אבל זה לא הספיק. לפי השופט, מדובר במקרה של שימוש לרעה באמצעי תשלום, ובמצב כזה החוק ברור: "האחריות הראשונית חלה על נותן שירותי התשלום למשלם, שהוא מנפיק כרטיס האשראי, ולא על המוטב שקיבל את הכסף". כלומר מי שאמורה להחזיר את הכסף היא חברת האשראי, לא מי שקיבל אותו. השופט הפנה לחוק שירותי תשלום מ-2019, שלפיו מי שחויב בעסקה שלא ביצע ומודיע על כך בתוך 30 יום מהיום שבו הוא קיבל הודעה על החיוב, זכאי לקבל את הכסף בחזרה מנותן שירותי התשלום.
וכאן היתה בעיה נוספת: סעאדה לא הציג הוכחה לכך שבזמן הרלוונטי הוא אכן הודיע לחברת האשראי על העסקה. לדברי השופט, זה פרט מהותי, משום שהחוק קושר את הזכות להחזר להודעה לחברת האשראי, ולא רק להודעה למשטרה או למי שקיבל את הכסף. עם זאת, השופט הדגיש שהאיחור לא מוכיח שסעאדה אישר את העסקה, ושהוא לא בהכרח סוגר בפניו כל סעד.
גם "אוטומטי" זה לא חסינות
השופט לא קיבל לגמרי את הטענה של התאגיד. "הטענה שהתשלום נקלט במערכת אוטומטית אינה מכריעה לבדה את שאלת אחריותה", הוא כתב. לדבריו, אפשר היה לחייב את התאגיד אם היה מוכח שהוא ידע על המרמה, שהתרשל בזיהוי המשתמש או שהוא קיבל כסף בלי בסיס. אבל במקרה הזה שום דבר מזה לא הוכח, והשופט קיבל את הטענה שהתאגיד לא ידע ולא יכול היה לדעת שהתשלום נעשה בלי הרשאה. גם בעלת הדירה יצאה פטורה. השופט מצא את הגרסה שלה מהימנה, וקבע כי "לא די בכך שהחשבון היה רשום על שמה כדי לחייב אותה להשיב את כספי התובע".
התביעה נדחתה, ובעקבות זאת נדחתה גם ההודעה נגד השוכרים. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו. השופט השאיר לסעאדה פתח: הוא "רשאי כמובן לפנות מחדש לחברת האשראי בדרישה לביטול החיוב", והיא תבדוק את הבקשה לפי החוק.
