סופית: מפעלי ים המלח ישלמו למקורות מאות מיליוני שקלים

חברת מפעלי ים המלח תשלם לחברת מקורות מאות מיליוני שקלים תמורת המים המלוחים בהם היא משתמשת בתהליכי ההפקה של מוצריה. כך קובע סופית המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג. הוא דחה את בקשת מי"ה לדיון נוסף בפסק בדין מדצמבר אשתקד, בו נקבע חיוב זה. מקורות העריכה בשעתו, כי החוב לשנים 2019-2018 הסתכם ב-85 מיליון שקל, וכי עד תום הזיכיון בשנת 2030 מדובר בתשלום של 500-400 מיליון שקל. 

השופטת דפנה ברק-ארז קיבלה אשתקד את עתירות לובי 99 ואדם טבע ודין. היא קבעה, כי דמי הזיכיון שמשלמת מי"ה למדינה אינם כוללים את השימוש במים המליחים, תמורתם עליה לשלם בנפרד למקורות בהתאם לרפורמה במשק המים שנכנסה לתוקפה בשנת 2017. נקבע בה, בין היתר, כי מי שמפיקים בעצמם מים - צריכים לשלם תמורתם למקורות, כבעלת מאגרי המים בישראל.

ברק-ארז ציינה: "חוק הזיכיון ושטר הזיכיון שעוגן בו כלל אינם מסדירים את אפשרות השימוש במים מליחים בתחומו, אינם קובעים תשלום תמלוגים בתמורה לכך וודאי שאינם פוטרים מתשלום דמי מים". המחוקק לא סייג את תחולתו של חוק המים בנוגע לים המלח; חוק הזיכיון אינו פוטר את מי"ה מתשלום תמורת המים, שכן הוא מעניק לה את הזכות "להשיג" מים ולא להשתמש במים; וגביית התשלום עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק חלוקתי ושל שמירה על מעמדם של המים כמשאב ציבורי.

לדברי ברק-ארז, "אכן, זמן רב נמנעו הרשויות מגביית תשלום עבור מים שהפיקה מפעלי ים המלח בתחום הזיכיון. אולם, מצב עניינים זה לא נוצר בשל הוראה זו או אחרת בחוק הזיכיון. הדבר נבע מהמדיניות הכללית ששררה לאורך שנים ארוכות בהתאם לכללי המים בנוסחם הקודם, ולפיה לא נגבו כלל דמי מים עבור מים מליחים. הגם שמפעלי ים המלח נהנתה תקופה ארוכה מהסדר זה, שעמד בעינו שנים רבות, אין לה זכות קנויה כי מדיניות זו תימשך. התשתית שהביאה לקיומו של המצב האמור השתנתה ב'עידן החדש' שיצרה הרפורמה בתעריפי המים, ויש לבחון את הדברים כהווייתם, כפי שהם כיום".

לא כל הלכה חדשה מצדיקה דיון נוסף

מי"ה טענה בבקשתה לדיון נוסף, כי פסק הדין, בפרשנותו את הוראות חוק הזיכיון, ובפרט את הזכות "להשיג מים" המעוגנת בשטר הזיכיון,   "הפך הלכה מבוססת לפיה התשלום בגין מים נעשה על הפקת מים ולא על הצריכה שלהם". לשיטתה, מדובר ב"הלכה חיונית ועקבית בבית הדין למים, העומדת בבסיס המשפטי לחיוב מפיקי מים" ואשר נוגעת ל"חיובים רבים מדי שנה". לדבריה, בג"ץ חרג מכללי הפרשנות המקובלים, בכך ש "כפה על המדינה פרשנות הוראות זיכיון שהיא עצמה העניקה"; לשיטתה, משמעות ההלכה שנפסקה היא "נטילת סמכות המדינה" לגבי כתב הזיכיון שהוציאה.

סולברג אומר, כי אכן "פסק הדין קובע בו הלכה, עקרונית ומחודשת, בכל הנוגע לפרשנות הוראות חוק הזיכיון - ובפרט סעיף (ה) לשטר הזיכיון - למול הוראות חוק המים. כל זאת, במוּדע ובכוונת מכוון, כפי שבא לידי ביטוי באופן ברור, גלוי ומפורש על פני הפסק". אולם, מזכיר סולברג פסיקה קודמת, "לא כל חידוש הלכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין".

סולברג מוסיף: " יישׂוּם לענייננו, למקרא המהלך הפרשני הניצב במרכזו של פסק הדין, סבורני כי חרף ראשוניותו, אין לראות בו משום 'שינוי נורמות מהותי'; הרחק מכך. כפי שנקבע באחת הפרשות, 'אכן, אין חולק כי פסק הדין הינו תקדימי. חידושים מספר נפסקו בו. לחידושים ולהלכה שנקבעה חשיבות רבה. הם מסדירים תחום שיש לו נגיעה לפרטים רבים. על כל אלה אין חולק. בה בעת, ובסופו של יום, אין בפסק הדין אלא פרשנותו של הדין הקיים וההכרעה בדבר היחס שבין הוראות שונות'".

מי"ה אמנם טענה, כי לפסק הדין יהיו השלכות רוחב, עד כדי "רעידת אדמה במונחים של משק המים", אך אין די בטענה כזאת כדי להצדיק דיון נוסף - מדגיש סולברג. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שרשות המים והיועצת המשפטית לממשלה לא הצטרפו לאזהרה זו. מי"ה חויבה בהוצאות בסך 10,000 שקל. את מי"ה ייצגו עוה"ד צבי אגמון, אריה נייגר ושלו בראנץ; את אדם טבע ודין ייצגה עו"ד מירב עבאדי; את לובי 99 ייצגה עו"ד עינת סולניק; את היועצת המשפטית ייצג עו"ד יונתן נד"ב; ואת מקורות - עוה"ד איתן לירז, יעד רותם ושירה האוזר.