אפס קוט"ש וקורי עכביש: דייר מוגן יפונה מחנות - וזה הפיצוי

כמעט 50 שנה החזיקה משפחת ציקבאשווילי בחנות לנברשות ולגופי תאורה ברחוב החלוצים בתל אביב. הם היו דיירים מוגנים ושילמו שכר דירה של 250 שקל בחודש. עכשיו זה נגמר. שופטת בית משפט השלום בתל אביב, מירב קנזי-נאמן, הורתה לאברהם ציקבאשווילי לפנות את החנות, אחרי שקבעה שהוא פשוט הפסיק להפעיל בה עסק. אבל יש תנאי לפינוי: בעל הנכס, אריה דב קסטנבוים, צריך לשלם לו קודם 125 אלף שקל.

את הדיירות המוגנת קיבל בזמנו האב, ראובן ציקבאשווילי ז"ל, שניהל במקום בית מלאכה וחנות לנברשות. אחרי שנפטר בינואר 1999, המשיך הבן להחזיק בחנות ושילם את שכר הדירה בזמן. במקביל, עד 2012, הוא עבד כמהנדס מזון וכסגן מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון.

בספטמבר 2024 הגיש קסטנבוים תביעה לפינוי. לטענתו החנות סגורה, ועל החלון תלוי כבר זמן רב שלט "מכירת חיסול המלאי". ציקבאשווילי טען מנגד שהוא מגיע לחנות כמה ימים בשבוע, ושהוא נמצא שם פחות בגלל המלחמה ובגלל מצבו הבריאותי. לדבריו, ליקויים במבנה פגעו בסחורה, ולכן הוא החליט למכור את מה שנשאר, לתקן ולהתחיל מחדש.

מה הראו התמונות?

בין מאי ליוני 2024 הגיע קסטנבוים לחנות 14 פעמים, בשעות שונות של היום, וצילם. בכל הפעמים החנות היתה סגורה וחשוכה. בחקירה אמרה לו עורכת הדין של הנתבע שאם היה דופק בדלת, היה מגלה שהדייר בפנים. הוא השיב: "אני אפרוץ את הדלת? לא ממש לא. אז איך אני יכול להיכנס?". ועל הסחורה אמר: "הוא לא זז כבר 10 שנים... חוץ מקורי עכביש שום דבר לא התקדם שם".

הנתבע טען שבכמה מהתמונות חונה ליד החנות אותו הרכב, ולכן אפשר לפקפק בהן. השופטת קבעה ש"אין בטענה זו כל ממש". דווקא התמונות שהנתבע עצמו הגיש, שצולמו אחרי שהתביעה הוגשה, פעלו נגדו: ברובן האור בחנות דולק. זה רק חיזק את המסקנה שכשהחנות חשוכה, אין בה אף אחד.

לגבי החשמל התמונה היתה ברורה עוד יותר. מאמצע 2020 ועד 2025 כמעט כל חשבונות החשמל של החנות הראו צריכה של 0 קוט"ש. "אפס לנהל עסק, זה נראה לי מאד לא סביר", העיד בעל הנכס. הנתבע הסביר שהעבודה העדינה על הנברשות נעשית "באופן ידני, בשקט באור יום" בעומק החנות, ולכן אין צורך בחשמל. השופטת לא קיבלה את ההסבר. היא ציינה שבכתב ההגנה תוארה החנות כ"בית מלאכה וחנות לנברשות ולגופי תאורה", בלי מלה על "בית מלאכה אומנותי עתיק".

החשבוניות שנהפכו לבומרנג

כדי להוכיח שהעסק פעיל, הגיש הנתבע חשבוניות. בחקירה התברר שבתיק יש זוגות של חשבוניות עם אותו המספר, אותו התאריך ואותה הסחורה, אבל עם סכומים שונים. ברוב החשבוניות לא מופיע שם הלקוח בכלל. "לא יודע מה עשיתי", השיב הנתבע, ובהמשך הוא הציע הסבר אחר: "קרה דבר כזה שבדפוס הדפיסו את אותו מספר חשבונית. פעמיים". השופטת קבעה שההסברים "אינם מניחים את הדעת", ושכ-60 החשבוניות הבעייתיות מטילות ספק בכל השאר. גם החשבוניות מהספקים לא עזרו לו: היו שם שמש רבני, נרות נשמה, פמוטים ומזוזות. לא בדיוק מה שמצפים למצוא בחנות נברשות. הנתבע גם לא הביא אף שכן, לקוח או ספק שיעידו לטובתו. לדבריו, שכן אחד חזר בו מהעדות "מחמת פחד מהתובע", אבל הוא לא הסביר ממה הפחד.

עוד סימן נמצא בדברים שאמר הנתבע עצמו באחד הדיונים. הוא סיפר שהציע לבעל הנכס לקנות ממנו את הזכויות, ותיאר אזור שגווע: "נסגרו שם 20 חנויות... רשתות שיווק שהביאו מסין סחורה זולה". לדברי השופטת, עולה מכך שספק אם החנות בכלל משתלמת. היא גם הזכירה שכדי להראות כוונה לחזור לפעול לא מספיק רצון כללי, "אלא יש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים".

הטענה העיקרית של קסטנבוים היתה שהבן מעולם לא קיבל מאביו את הדיירות המוגנת. הטענה הזו נדחתה. השופטת קבעה שהבן כן נהפך לדייר מוגן, בין היתר משום שבעלי הנכס לא עשו דבר במשך כשני עשורים. קסטנבוים עצמו הודה: "התביעה הזאת היתה צריכה להיות כבר ב-2000... לא טיפלנו בזה כמו שצריך".

• דייר מוגן שילם 250 שקל בחודש על חנות נברשות - יפנה תמורת 125 אלף
• בן 80 עמד בפני פינוי מהבית שבו חי 70 שנה - המחוזי ביטל את הפינוי

"סעד מן הצדק הפוך"

החוק מאפשר לבית המשפט לא לפנות דייר מוגן אם הפינוי לא צודק. בפסיקה התפתח גם מה שמכונה "סעד מן הצדק הפוך": הפינוי יתבצע, אבל רק אחרי תשלום. השופטת התחשבה בכך שהמשפחה מחזיקה בחנות מ-1978, שהדייר תמיד שילם ולא נטען שהתנהג שלא כשורה, ושהסגירה קשורה גם לשינויים בשוק התאורה. מנגד, מדובר בעסק ולא בדירת מגורים, ולנתבע יש מקור פרנסה אחר. הנתבע צירף חוות דעת של שמאי שהעריכה את שווי הבעלות בחנות ב-1.4 מיליון שקל, אבל היא לא הוגשה כראיה.

בסופו של דבר נקבע כי קסטנבוים צריך להפקיד 125 אלף שקל בנאמנות אצל עורכת הדין של הנתבע עד 4 בנובמבר. הנתבע יפנה את החנות בתוך 30 יום מההפקדה. בנוסף, הנתבע ישלם לבעל הנכס הוצאות משפט של 15 אלף שקל.