האחרונים שתייגו יהודי לפי סבו היו הנאצים

סבַי וסבותי עלו ארצה לפני השואה: שני סבים וסבתא אחת מפולין, סבתא שנייה מארה"ב כבת למשפחה יוצאת ליטא. הכי אשכנזים שיש. הורי נולדו בארץ, וכך כמובן אֶחי ואני. רעייתו של אחי הצעיר היא בת ליוצאי פרס ותימן. אז לאן צריך לשייך את ילדיהם? אחייניתי הילה ענתה על כך בבת-המצווה שלה: "אני ילדה של גאולה", כי רק בקיבוץ הגלויות בארץ ישראל יכלה להיווצר משפחה כזאת.

כאשר מסתכלים מקרוב על ההבדלים בין העדות השונות, מתברר שהם בשוליים. כולם צמים באותו יום ואוכלים מצה באותו לילה. כולם מתפללים שלוש פעמים ביום 19 ברכות בתפילת העמידה. כולם עורכים נישואין תחת חופה וקוראים כתובה. כולם מדליקים נרות בחנוכה וקוראים מגילה בפורים. כולם מתפללים לשלום המדינה וחיילי צה"ל. והרשימה ארוכה-ארוכה.

ההבדלים הם בפרטים הקטנים. כן/לא להוסיף כמה מילים בתחילתו ובסופו של הקדיש. כן/לא לאכול אורז בפסח. אלו פיוטים להוסיף בסליחות ובימים הנוראים. מהם ניגוני התפילה והקריאה בתורה. האם להכין תה בשבת בכלי שני או בכלי שלישי. כפי שאמר אחד הגדולים: יש המתחילים את שחרית ב"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" ויש המתחילים ב"הודו לה' קִרְאו בשמו"; כולם נפגשים ב"יהי כבוד ה' לעולם".

אין לזלזל לרגע בהבדלי המנהגים. להיפך. הם חשובים עד מאוד - גם במישור העדתי וגם במישור הלאומי. "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", לימד אותנו שלמה המלך. מסורת העוברת מדור לדור היא החוליה המקשרת ביניהם. וריבוי הגוונים הוא היוצר פסיפס מרהיב, בו כל חלק תורם לתמונה המושלמת. טלו ממנו אבן אחת בלבד - והיא פגומה.

ילדים של גאולה

נכון, הייתה התנשאות של בני עדות אחדות כלפי בני עדות אחרות. נכון, היה קיפוח שנבע ממניעים זרים ואף פסולים. אבל עברו מאז שלושה דורות. הנכדים של המתנשאים והנכדים של המקופחים יושבים באותו טנק ובאותו מטוס, מפתחים ביחד תוכנות וטילים, נמצאים באותם אולמות הרצאות ומופעים, וכמובן גם מתחתנים זה בזה. ילדים של גאולה.

השד העדתי הוא כלי בידיהם של מי שרוצים להגביר את השיסוי הפוליטי, במיוחד לקראת הבחירות. הוא משמש פוליטיקאים המבקשים להנציח את הפירוד ולכן יוצרים ומשמרים מפלגות שעל דלתותיהן הווירטואליות נרשם "ספרדים/אשכנזים אינם רצויים". כן, בדיוק כמו בגרמניה של שנות ה-30 - המקום האחרון בו תייגו יהודים על פי סביהם.

לפני מספר שנים התארחתי בברלין אצל הרב יהודה טייכטל - רב העיר, שליח חב"ד וחבר בבית הדין המקומי (ונינו של הרב ישכר שלמה טייכטל, מחבר "אם הבנים שמחה"). מאחר שהרוב המכריע של יהודי גרמניה כיום הם יוצאי בריה"מ-לשעבר, שאלתי אותו כיצד הקהילה מתמודדת עם הבעיה המוכרת היטב בישראל: מי שאינם יהודים על פי ההלכה. "כאשר החלו היהודים להגיע מברית המועצות, ממשלת גרמניה הבהירה: אנחנו כבר קבענו פעם מיהו יהודי ואין לנו שום כוונה לעשות זאת שוב. היא העבירה את הקביעה לידי הקהילה ואנחנו מקפידים על ההלכה" - הייתה תשובתו.

גרמניה קבעה פעם מיהו יהודי - יהודי לגמרי, יהודי למחצה, יהודי לרביע. אחד מקני המידה המרכזיים היה האם לאותו אדם היה סב יהודי אחד. די היה בכך כדי לחרוץ את גורלו לרדיפות, שוד, השפלה ורצח. למרבה הבושה והפלצות, במדינת היהודים - 90 שנה מאוחר יותר - שוב יש מי שרוצים לתייג יהודים על פי הסבא: אתה אשכנזי, אתה ספרדי, אתה רוסי, אתה מרוקאי, אתה צרפתי, אתה תימני. זה מבחיל. זה חייב לרדת מעל סדר היום.