מטפלת או בת זוג? תבעה מהיורשים כספים על היותה מטפלת - מה קבע בית המשפט?

מגדלנה אסטוריס חיה עם צדוק שאשא מ-2015 ועד מותו באפריל 2022. בשנים האחרונות, כשמצבו הידרדר, היא טיפלה בו בבית וקיבלה מחשבונו המחאה של כ-7,000 שקל בחודש. אחרי מותו תבעה את העיזבון ואת היורשים ב-64,524 שקל על זכויות סוציאליות, בטענה שהועסקה כמטפלת סיעודית. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את התביעה ב-7 באוקטובר, וקבע שהטיפול נבע מהזוגיות ולא מיחסי עבודה. היא תשלם לנתבעים 7,000 שקל שכר טרחה ו-500 שקל הוצאות.

אסטוריס, אזרחית הפיליפינים, טענה שבני המשפחה ביקשו ממנה לעזוב את עבודותיה האחרות ולטפל בשאשא במשרה מלאה, כמטפלת שגרה בבית, מפברואר 2018. לגרסתה, מתוך ההמחאה החודשית 5,000 שקל היו שכר ו-2,000 שקל החזר הוצאות של משק הבית. היא נרשמה בחברת הסיעוד "מסר", ולדבריה ההעסקה שלה החליפה מטפלת זרה שהמשפחה תכננה לשכור. את התביעה פירקה לרכיבים: 25,200 שקל חלף הפרשות לפנסיה, 13,020 שקל על עבודה בחגים, 9,711 שקל דמי הבראה, 8,970 שקל פדיון חופשה, 5,300 שקל חלף הודעה מוקדמת ו-2,368 שקל השלמת פיצויי פיטורים.

הנתבעים הם העיזבון, יצחק שאשא, בנו של המנוח, תומר שאשא וחלי מלאכי, שהייתה אפוטרופסית של שאשא. לטענתם, השניים ניהלו קשר זוגי רציף, עם מגורים משותפים, השתתפות באירועים משפחתיים והסכם ממון שנחתם בדצמבר 2015. התביעה, לדבריהם, הוגשה בחוסר תום לב ובניסיון להתעשר על גבם, והרישום בחברת הסיעוד נעשה בסטטוס של "בן משפחה מטפל", כדי לנצל את שעות הסיעוד שהמנוח היה זכאי להן לטובת התא המשפחתי המשותף.

מה התברר בחקירה הנגדית?

בתצהיר שלה טענה אסטוריס שהקשר הזוגי הסתיים בתחילת 2018, בדיוק כשהתחילה לעבוד אצלו. בחקירה הנגדית אישרה שהייתה בת זוגו מ-2015 ועד מותו. כשנשאלה מדוע הסתירה זאת מבית הדין, השיבה שרצתה "רק את ה-benefit" מהתביעה. הנשיאה אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור שרה רומנקביץ ועדי כהן כתבו שההודאה הזו "חושפת חוסר תום לב ומאיינת את מהימנות גרסתה של התובעת".

ראיה נוספת הגיעה מתסקיר של עובדת סוציאלית בעיריית בת ים ממרץ 2018, שבו הוגדרה אסטוריס במפורש כבת זוגו. "בשיחה עם מגדלנה, בת זוגתו של הקשיש, היא מסרה שהילדים של הקשיש דואגים לו ורוצים בטובתו", נרשם שם. היא סיפרה לעובדת הסוציאלית שלמנוח לא חסר דבר, ושהשניים יוצאים בכל שבת למסעדה יוקרתית. בבית הדין אישרה את הדברים. על הרישום בחברת הסיעוד אמרה: "הם יודעים שאנחנו זוג".

אסטוריס הסתמכה גם על הסכם הממון, שקבע הפרדה רכושית מוחלטת. לטענתה, בלי שיתוף כלכלי היא לא הייתה מוותרת על הכנסה בלי תמורה. בית הדין לא השתכנע. הפרדה רכושית, נכתב בפסק הדין, "אינה שוללת את חובת התמיכה, הדאגה והסיוע המוסריים והרגשיים המצופים מבני זוג החיים תחת קורת גג אחת, בפרט בעת חולי ומצוקה". ההסכם היה החוזה היחיד שהסדיר את היחסים ביניהם, והוא שלל ממנה כל זכות בנכסי המנוח ובעיזבונו.

למה רשות האוכלוסין לא הכירה בהם כזוג?

אסטוריס הצביעה על כך שרשות האוכלוסין וההגירה ומשרד הפנים לא הכירו בה כבת זוגו. בית הדין בדק את הנסיבות ומצא שהרשות הפסיקה לטפל בתיק כי המנוח "לקה בדמנציה קשה ובעטיה לא ניתן היה לתשאלו בראיון לבחינת כנות הקשר הנטען". בפברואר 2022 הוגשו בשמם ערר פנימי וערר לבית הדין לעררים, כדי להמשיך את "הליך חיים משותפים" שהחל ב-2015. הערר נמחק רק משום ששאשא נפטר. לדברי ההרכב, המאבק המשותף הזה "מעיד כאלף עדים כי השניים ראו עצמם כבני זוג לכל דבר ועניין".

האם ההמחאה של 7,000 שקל הייתה משכורת?

אסטוריס הציגה את הדוחות שהוגשו לאפוטרופוס הכללי: במחצית 2017 קיבלה 501 שקל בלבד, ב-2018 כבר 39,632 שקל וב-2019 74,000 שקל. לטענתה, הקפיצה מוסברת רק בכך שמ-2018 התחילו לשלם לה שכר. בית הדין קרא את אותם דוחות אחרת. רואת החשבון מטעם האפוטרופוס רשמה בזמן אמת שההמחאות משמשות לכלכלת בני הזוג, ומלאכי הסבירה לה במייל: "מדובר בצ'קים לבת זוגו המשולמים מדי חודש בהתאם להוצאות השוטפות", ופירטה קניות בסופר, בשר, ביגוד ומסעדות.

מלאכי העידה שאסטוריס קנתה לבית, הגישה קבלות שנאספו בקופסה וקיבלה את הכסף בחזרה. אסטוריס טענה שחשמל, ארנונה ומים שולמו בהוראות קבע, ושהמנוח קיבל מבניו כ-200 שקל במזומן ביום, ולכן לא ייתכן שכל ההמחאה הלכה להוצאות הבית. הנתבעים השיבו שהמנוח עישן שלוש חפיסות סיגריות ביום, הוצאה שלבדה מגיעה לאלפי שקלים בחודש. בחקירה אישרה אסטוריס שהכסף הלך על "ההוצאות שלנו על הבית". החלוקה ל-5,000 ו-2,000 שקל, קבע בית הדין, נעשתה בדיעבד ו"נעדרת כל בסיס ראייתי".

• השימוע והפיטורים הגיעו באותה הודעת ווטסאפ, באמצע מחלה - והמעסיק ישלם 49,570 שקל
• פוטר בגלל שיחה מוקלטת עם לקוחה - ויקבל יותר מחצי מיליון שקל

מי היה המעסיק?

לפי פסק הדין, איש מהנתבעים לא ראיין את אסטוריס, לא קבע לה שעות ולא פיקח על עבודתה. גרסתה שעזבה את כל עבודותיה האחרות גם היא לא החזיקה: בחקירה הודתה שהמשיכה לעבוד במקומות נוספים, ובהם משרד עורכי דין, כי שם "משלמים טוב". בא כוחה אמר בדיון שהנתבעים "נתבעו בתור יורשים, לא בתור מעסיקים". מלאכי, נקבע, פעלה כאפוטרופסית שמנהלת את חשבון המנוח ומאשרת החזרים לפי קבלות, ולא כמי שמעסיקה עובדת.

בני המשפחה אישרו ששקלו להעסיק מטפלת זרה מהודו לפני שאסטוריס התחילה לטפל בו. השאלה מי מממן טיפול סיעודי עולה כמעט בכל משפחה שמגיעה לנקודה הזו, אבל כאן היא הוכרעה אחרת. לפי ההרכב, הוויתור על מטפלת חיצונית נבע מהרצון לשמור על פרטיות התא המשפחתי, והחלפת מטפל מקצועי בבת זוג שגרה עם המטופל "אינה הופכת אותה ל'עובדת' שלו". הרישום ב"מסר" כבן משפחה מטפל נעשה לפי נוהל של הביטוח הלאומי, שמאפשר לקרובי משפחה לטפל במבוטח בלי שייווצרו יחסי עבודה.

ההבדל מהותי. עובדת משק בית שמועסקת בבית זכאית לשכר מינימום, להבראה ולהפרשות לפנסיה, וזה היה הבסיס לחישובים של אסטוריס. בית הדין קבע שלא התקיימו כאן יחסי עובד ומעסיק, ומשנפל היסוד הזה נדחו כל רכיבי התביעה. אין צורך בהוכחה פורמלית מלאה של כל סממני ההעסקה, נכתב בפסק הדין, אבל כשבני זוג מנהלים משק בית משותף "נדרשת בחינה מחמירה" כדי להבחין בין עבודה לבין עזרה הדדית.

לאסטוריס עומדת זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.