העליון קובע לראשונה כללים להכרעה האם תובע נגד צוואה יסולק ממנה

שופט בית המשפט, אלכס שטיין, קובע לראשונה כללים לבחינתה והפעלתה של תניית סילוקין בצוואה - סעיף ולפיו מי שיערער על הצוואה, יאבד את חלקו בה. שטיין אומר, כי ייתכנו מקרים בהם תניה זו לא תופעל, כאשר על בית המשפט להחליט לאיזה סוג היא שייכת מבין שלושת הסוגים המפורטים בפסק דינו.

שטיין מסביר: "תניית סילוקין היא הוראה בצוואה בגדרה מורה המצווה כי זוכה לפי הצוואה אשר ייזום פניה לערכאות שיפוטיות ביחס לצוואה, באופן שעשוי לפגוע בתוקף הצוואה או במימושה, יאבד את חלקו בעיזבון המצווה...  בספרות המשפטית התגבשה ההבחנה בין שני סוגים של תניות סילוקין: האחד, תניות סילוקין מסוג 'אי-תקיפה'; והשני, תניות סילוקין מסוג 'אי-תביעה'.

"תניות 'אי-תקיפה' הן כאלה אשר מורות כי זוכה שיתנגד לעצם תוקפה של הצוואה יסולק מזכייתו. הכוונה היא לתקיפת הצוואה בעילות תקיפה פנימיות של חוק הירושה, כדוגמת: אי-כשירות המצווה או צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית.  תניות 'אי-תביעה' הן כאלה אשר מורות כי זוכה שיגיש תביעה ביחס למסת הנכסים הכלולה בעיזבון, במטרה לגרוע מהיקף העיזבון, יסולק מזכייתו. תביעות אלה מבוססות על עילות חיצוניות לדיני הירושה, כדוגמת תביעות הבאות מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג או מכוח כל דין חיצוני אחר, אשר מקנה לזוכה זכות כלשהי בנכסי העיזבון".

הפסיקה מ-1989 ומ-1994

עוד מציין שטיין, כי יש לאזן בין שני שיקולים: קיום רצונו של המצווה, ותקנת הציבור מכוחה אין למנוע את זכות הגישה לערכאות (כאשר היורש יימנע מתביעה מחשש שיאבד את חלקו). בשנת 1989 קבע בית המשפט העליון, כי תניית סילוקין תיאכף (כלומר: הזוכה אשר התנגד לקיום הצוואה יסולק מזכייתו) רק כאשר ההתנגדות לצוואה הושתתה על טענת סרק או על טענה שהועלתה שלא בתום לב. לתניית סילוקין לא יינתן תוקף (כלומר: ההתנגדות לקיום הצוואה לא תפגע בזוכה) כאשר ההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ומועלית בתום לב.

בשנת 1994 קבע בית המשפט העליון, כי תניות אי-תביעה הן אפשריות ובנות תוקף, וכי גם ביחס לתניות מסוג זה יש להפעיל את "מבחן תום הלב והסבירות". במילים אחרות: תביעות סבירות ביחס למסת העיזבון אשר הוגשו בתום לב - לא יפעילו כלפי זוכה לפי הצוואה את תניית הסילוקין שנכללה בה. שטיין מציין, כי בפועל אין דין אחיד וכי 30 שנה לאחר הדיון האחרון של העליון בסוגייה - יש מקום לדיון מחודש.

שטיין אומר, כי יש לסווג תניית סילוקין מהסוג של אי-תביעה לאחד משלושה סוגים: ניתן לקבוע, כי הוראות הצוואה נעשו מחמת טעות (קטיגוריית הטעות);  ניתן לקבוע, כי המצווה התכוון להציע לזוכים הצעה (קטיגוריית ההצעה);  לא ניתן לקבוע בבירור האם המצווה התכוון להציע ליורשיו הצעה, ועל כן ייתכן שמדובר בטעות בצוואה (קטיגוריית ספק-הצעה).

אם תניית הסילוקין שייכת לקטיגוריית הטעות, יש להחיל על הצוואה את דיני הטעות. יש להימנע ככל שניתן מביטול הצוואה כולה, מתוך שאיפה לקיים את רצונו המשוער של המצווה - הרצון שהמצווה היה מגבש אילו ידע על טעותו. כאשר תניית סילוקין שייכת לקטיגוריית ההצעה, יש לאכוף אותה בלא כפיפות למבחן תום הלב והסבירות - כל תביעה רכושית של זוכה תפעיל נגדו את התניה והוא יסולק מחלקו בעיזבון.

20 מיליון שקל או 6 מיליון שקל

שטיין מוסיף, כי אם תניית סילוקין שייכת לקטיגוריית ספק-הצעה, היא תכובד אך ורק בכפוף למבחן תום הלב והסבירות - זוכה שיגיש בתום לב תביעה סבירה נגד מסת העיזבון, יוסיף ליהנות גם מהרכוש שתבע, אם תביעתו תתקבל, וגם מחלקו בעיזבון. במקרה כזה יותרו רק תביעות אשר אינן חותרות ביודעין תחת כוונת המצווה; אינן מנסות באופן אסטרטגי או מניפולטיבי לסכל כוונה זו; ואשר הוגשו מתוך אמונה כנה בנכונות טענותיו של התובע ביחס לרכוש מושא המחלוקת. מבחן זה דורש גם שהתביעה תתבסס על עילה סבירה, רצינית ובעלת סיכויים להצליח.

שטיין קיבל את ערעורה של אישה, שהייתה הידועה בציבור ולאחר מכן רעייתו של אדם עתיר נכסים, על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. המנוח ציווה, בין היתר, את מניותיו בחברה מסוימת לילדיו, ולאישה - חפצי אמנות ואחוזים מסוימים בחברות אחרות. המנוח גם קבע, כי מי שיתנגד לצוואה - יקבל שקל אחד בלבד.

• הסבתא שינתה את הצוואה ההדדית: הנכד קיבל רק 10 אלף שקל וטען שהצוואה לא חוקית
• שיפוצניק שכנע זוג ערירי למכור שתי דירות והפך ליורש היחיד - הצוואה בוטלה והוא ישלם 250 אלף

לאחר פטירתו של המצווה, הגישה האישה תביעה רכושית למחצית מן ההשבחה האפקטיבית של אותה חברה; הילדים טענו שמדובר בפעולה המפעילה את תניית הסיליקון ולכן האישה אינה זכאית לדבר. בית המשפט למשפחה קיבל את התביעה הרכושית והעניק לאישה 32% ממניות החברה או 20 מיליון שקל, ולצד זאת הפעיל את תניית הסיליקון, כך שהיא לא קיבלה דבר נוסף. בית המשפט המחוזי הפחית את חלקה של האישה בחברה ל-6 מיליון שקל, וקבע גם הוא שהיא הפעילה את תניית הסילוקין.

שטיין קיבל חלקית את ערעורה של האישה והחזיר את הדיון לבית המשפט למשפחה, על מנת שיסווג את הצוואה בהמשך למבחנים אותם קבע - ובהתאם לכך יקבע האם אכן הופעלה תניית הסילוקין. השופטים דוד מינץ ויעל וילנר הסכימו עם שטיין. את האישה ייצגו עוה"ד אבנר זינגר ויהונתן קניר, ואת הילדים - עוה"ד בועז קראוס ויוסי אשכנזי.