תבע 1.46 מיליון שקל כעובד, קיבל 200 אלף כפרילנסר
רונן הורביץ שימש תשע שנים סמנכ"ל שיווק ומכירות בחברת הקירור התעשייתי ג.ו. קירור, ישב בהנהלה וניהל עובדים. כל אותו זמן הוא הגיש חשבוניות, ואף פעם לא נחתם איתו הסכם בכתב. כשהקשר הסתיים ב-2024 הוא תבע 1,462,647 שקל וביקש מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע להכיר בו כעובד, עם פנסיה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה וקרן השתלמות. השופטת אביגיל בורוביץ' ונציגי הציבור סאלם ריאתה ושלום שמעון קבעו שהוא היה נותן שירותים עצמאי. ובכל זאת, החברה תשלם לו 200 אלף שקל.
ג.ו. קירור היא חברה פרטית עם כחמישים עובדים. הורביץ היה עוסק מורשה כבר מ-2005, ובעל החברה הכיר אותו ב-2013 כתלמיד בקורס בבית ספר למכירות שהורביץ ניהל. בהתחלה הוא נתן לחברה ייעוץ וחניכה בתעריף שקבע לעצמו, 450 שקל לשעה ועוד מע"מ, 20 עד 30 שעות בחודש. במאי 2015 סוכם שיהיה סמנכ"ל השיווק והמכירות. ההסכמה לא נכתבה בשום מקום, והמתכונת נמשכה עד 2024.
יד ימינו של הבעלים או ספק חיצוני?
לטענת הורביץ, בפועל הוא היה עובד בכיר לכל דבר. בפסק הדין נוסחה טענתו כך: "הוא השתלב היטב בליבת עיסוקיה של הנתבעת, שימש כאיש אמונו וכיד ימינו של מר גרויסמן ומילא בנתבעת תפקיד בכיר". הוא הצביע על סמכות לגייס ולפטר עובדים, על ישיבות הנהלה, שיחות משוב, ציוד שקיבל, קורסים שמומנו לו ותשלום קבוע גם בחופשות ובמחלה.
החברה השיבה שהוא היה עצמאי מההתחלה, ושכך גם התנהלו שני הצדדים לאורך השנים. עמדתה תוארה בפסק הדין במילים: "התובע היה עצמאי כמו בעלי תפקיד אחרים בנתבעת, שאינם בליבת עשייתה". לפי החברה, העסק שלו קדם להתקשרות בכעשר שנים, אף אחד לא אסר עליו לעבוד עם אחרים, והיו לו הכנסות נוספות.
בית הדין הפעיל את מבחן ההשתלבות, שבודק אם אדם הוא חלק מהארגון או שמגיע אליו מבחוץ עם עסק משלו. לטובת הורביץ עמדו התפקיד הבכיר, החברות בהנהלה וניהול העובדים. מנגד, הוא הגיע כעצמאי ותיק ובתעריף שקבע בעצמו, השיווק הוגדר כפונקציה תומכת ולא כליבת העסק של חברת קירור, וגם מנהל הכספים של החברה עבד כנותן שירותים. "במאזן השיקולים, הכף נוטה לסיווגה של מערכת היחסים כהתקשרות אותנטית למתן שירותים", נקבע. השאלה הזאת מגיעה לבתי הדין לעבודה שוב ושוב, כמו בתיק של מי שעבד שבע שנים כעצמאי מול בז"ן.
אשתו ובנו היו שכירים באותה חברה
משקל מיוחד ניתן למשפחה. אשתו הצטרפה לחברה כמה שנים אחריו והועסקה כשכירה, כמנהלת משאבי אנוש, וגם בנו היה שכיר בה. בית הדין קבע שהורביץ ידע בדיוק איך נראה מעמד של עובד בחברה, ואף ידע כמה אשתו מרוויחה, ובכל זאת לא ביקש מעמד דומה לעצמו. אשתו ובנו גם לא הובאו להעיד מטעמו. לפי פסק הדין, ההתנהלות הזאת אינה מתיישבת עם ניקיון כפיים ותום לב. בית הדין דחה גם את הניסיון לקשור את הבחירה בעבודה כעצמאי למצבו הרפואי ולגילו, אחרי שהורביץ העיד שהחליט על כך שנים לפני שהכיר את החברה.
התביעות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה, קרן השתלמות, אחזקת רכב ופיצויי פיטורים נדחו, וכך גם הטענה שהיה צריך לזמן אותו לשימוע.
מאיפה הגיעו 200 אלף השקלים?
שלושה רכיבים התקבלו. הראשון, 20 אלף שקל, הוא תשלום על חודש נוסף שבעל החברה הסכים לשלם. בית הדין הדגיש שזו לא הודעה מוקדמת מכוח החוק, אלא אכיפה של התחייבות.
השני, 80 אלף שקל, הוא פיצוי לא ממוני על כך שקשר בכיר וממושך התנהל כמעט עשור בלי הסכם כתוב. בית הדין ציין שהמחדל לא רובץ רק לפתחה של החברה, בהתחשב בכוחו ובמעמדו של הורביץ, אבל "לא ניתן להתעלם מכך שהחובה הראשונית להסדיר את מערכת היחסים מוטלת עליה". עם מנהל הכספים, העצמאי גם הוא, החברה דווקא חתמה על הסכם.
השלישי, 100 אלף שקל, הוא עמלה על 2023. הורביץ דרש 339,198 שקל, לפי 2.23% ממחזור החברה, אבל את המנגנון הזה לא הצליח להוכיח. החברה לא הכחישה שב-2021 וב-2022 קיבל 100 אלף שקל בכל שנה, ובתמלול של שיחה בעל החברה התנצל על אי התשלום והבטיח: "עד סוף השנה אנחנו נסדר את זה". לכן נפסק סכום זהה לשנים הקודמות. עצמאי שחלק גדול מהכנסתו תלוי בעמלה שנתית חי עם הכנסה לא קבועה, ובונה את התקציב שלו אחרת משכיר.
על הפער בין תביעה של כמעט מיליון וחצי שקל לבין 200 אלף שנפסקו, ועל התנהלותו בתיק, חויב הורביץ לשלם לחברה 50 אלף שקל הוצאות.
