אנטארקטיקה צברה 695 מיליארד טונות קרח, וזאת לא בשורה טובה

נתון שפורסם בשבועות האחרונים נשמע כמו סתירה חזיתית לכל מה שמספרים על אנטארקטיקה: בין יולי 2021 לאפריל 2023 צברה היבשת כ-695 מיליארד טונות של קרח, התוספת הגדולה ביותר ב-22 חודשים מאז שהמדידות הלווייניות המדויקות התחילו ב-2002. זה קרה אחרי שני עשורים שבהם איבדה אנטארקטיקה כ-140 מיליארד טונות בשנה בממוצע. מי שרוצה להשתמש במספר הזה כדי לטעון שההתחממות הסתיימה ימצא אותו נוח מאוד. ההסבר המדעי, שפורסם בכתב העת נייצ'ר על ידי צוות בינלאומי בהובלה סינית, הופך אותו למשהו אחר לגמרי: הקרח לא נוסף מפני שמשהו הפסיק להימס, אלא מפני שירד הרבה יותר שלג, ומקור השלג הזה נמצא באוקיינוס טרופי במרחק אלפי קילומטרים.

איך בכלל שוקלים יבשת

את מסת הקרח של אנטארקטיקה לא מודדים בסרגל אלא בכבידה. זוג לווייני GRACE-FO של נאס"א וסוכנות החלל הגרמנית חג סביב כדור הארץ במרחק של כ-220 קילומטר זה מזה. כשהם עוברים מעל אזור שבו יש יותר מסה, הכבידה מושכת חזק יותר את הלוויין הקדמי, והמרחק בין השניים משתנה בשבריר של מיקרון. מדידת השינוי הזה, שוב ושוב לאורך שנים, מאפשרת לחשב כמה מסה נוספה או אבדה מכל אזור ביבשת. זאת שיטה עקיפה, והיא מדויקת להפליא. היא גם הסיבה שאנחנו יודעים בכלל לדבר על מספרים כמו 695 מיליארד טונות, וגם הסיבה שיש למספר הזה טווח טעות, כפי שנראה בהמשך.

למה נוסף קרח: שלג שהגיע מהאוקיינוס ההודי

מאזן המסה של יבשת קרח נקבע בין שני דברים. מצד אחד מה שנוסף מלמעלה, כלומר שלג שיורד ומצטבר. מצד שני מה שהולך, כלומר קרח שנמס וקרחונים שזורמים אל הים ומתנתקים. התוספת שנמדדה מגיעה כולה מהצד הראשון, והחוקרים הצליחו לעקוב אחרי מקורה: בשנים האלה התחמם באופן חריג אזור במים הטרופיים של האוקיינוס ההודי. ההתחממות שינתה את דפוס הרוחות בגובה רב, יצרה מה שמכונה רכבת גלי רוסבי, שרשרת של אזורי לחץ גבוה ונמוך שנמתחת דרומה, ודחפה נהרות אטמוספריים, רצועות צרות של אוויר רווי לחות, עד לחופי מזרח אנטארקטיקה. שם הלחות הפכה לסופות שלג עצומות, על שטח של מיליוני קילומטרים רבועים, וזה מצטבר מהר. לפי המחקר, הדפוס הזה חוזר על עצמו בערך אחת לעשור, ולכן מדובר בתנודה ולא בשינוי כיוון.

וכאן ההבדל המהותי: הצד השני של המשוואה לא השתפר. הקרחונים ממשיכים לזרום אל הים באותו קצב, והמים החמים שמגיעים מתחת למדפי הקרח ממשיכים לשחוק אותם מלמטה. פשוט הצטבר יותר שלג מלמעלה ממה שהלך מלמטה, בשנתיים מסוימות.

שתי אנטארקטיקות

הדבר השני שחשוב להבין הוא שאנטארקטיקה אינה יחידה אחת. המזרח הוא כיפת קרח עצומה ויציבה יחסית, שיושבת ברובה מעל פני הים ומחזיקה כ-90 אחוז מהקרח ביבשת. המערב הוא סיפור אחר: חלק גדול מהקרח שם יושב על קרקעית שנמצאת מתחת לפני הים, ולכן מים חמים יכולים לחדור מתחתיו ולערער אותו. התוספת נרשמה כמעט כולה במזרח. במערב, ובמיוחד באזור קרחון ת'ווייטס, שזכה לכינוי קרחון יום הדין, המגמה ממשיכה להיות איבוד מסה. אלה שני משטרים פיזיקליים שונים, וממוצע אחד שמחבר ביניהם מסתיר יותר ממה שהוא מגלה.

למה שנתיים אינן מגמה

שינויים בדפוסי משקעים הם תנודתיים מטבעם. יש שנים שבהן יורד הרבה שלג ויש שנים יבשות, וההפרש ביניהן גדול. מגמה ארוכת טווח נמדדת בעשורים, ובעשורים האלה התמונה חד-משמעית: מאגר נתונים חדש שפרסמו סוכנות החלל האירופית ואוניברסיטת אופסלה בספטמבר 2026, גם הוא בנייצ'ר, מסכם שגרינלנד ואנטארקטיקה יחד איבדו יותר מ-11 טריליון טונות קרח מאז סוף שנות השבעים, וקצב האיבוד בעשור האחרון גבוה פי כמה מזה של שנות התשעים. 695 מיליארד טונות הן כ-6 אחוז מהכמות הזאת, ואם הדפוס הטרופי יתהפך, כפי שקרה במחזורים קודמים, הן ייעלמו בתוך שנים ספורות.

יש גם אירוניה בממצא. אחת התחזיות של מודלי האקלים היא שאוויר חם יותר מחזיק יותר לחות, ולכן יביא יותר משקעים לקטבים. תוספת שלג באנטארקטיקה אינה עדות נגד ההתחממות, היא עשויה להיות בדיוק אחת התוצאות שלה, וההתחממות של האוקיינוס ההודי שהניעה את כל התהליך היא חלק מאותה תמונה.

מה עדיין לא ידוע

השאלה הפתוחה היא כמה זמן זה יימשך. אם דפוסי הרוחות שהביאו את הלחות הם שינוי קבוע, התוספת עשויה למתן חלקית את עליית פני הים בעשורים הקרובים. אם זאת תנודה רב-שנתית, והמחקר מצביע על כך, היא תיעלם. גם ההשפעה על פני הים אינה סימטרית. קרח שנוסף כשלג במזרח מוריד מעט את קצב העלייה. קרח שאובד במערב, במיוחד אם מדפי הקרח שמחזיקים את הקרחונים במקומם נחלשים, עלול להאיץ אותה הרבה יותר. אלה אינם שני צדדים של אותו מטבע.

הסיבוך שמסתתר במדידה

יש עוד שכבה שכדאי להכיר, והיא נוגעת לאמינות המספר עצמו. הלוויינים מודדים שינוי בכבידה, אבל כבידה מושפעת מכל מסה שמתחתיה, כולל הסלע. הקרקע מתחת לאנטארקטיקה עדיין מתרוממת לאט מאז תום עידן הקרח האחרון, אחרי ששוחררה ממשקל הקרח שרבץ עליה במשך אלפי שנים. התנועה הזאת איטית, היא נמשכת עד היום, והיא משנה את הכבידה המקומית בלי קשר לכמות הקרח. חוקרים נאלצים לנכות אותה מהמדידה באמצעות מודל, וזה אחד ממקורות אי-הוודאות המרכזיים בכל מספר שמדווח על מסת הקרח ביבשת. הפער בין מודלים שונים של התרוממות הקרקע מתורגם להבדל של עשרות מיליארדי טונות בהערכה הסופית. המספר שמדווח הוא לכן אומדן עם טווח, ולא קריאה ישירה ממאזניים.

• נטיפים מפרו חושפים 450 אלף שנות מונסון
• פליטות ייצור הסוללות עלולות לזנק פי 10, וייצור נקי לבדו לא יעצור אותן

מה זה אומר למי שגר ליד הים

אנטארקטיקה מחזיקה את מאגר המים המתוקים הגדול בעולם: אם כל הקרח שלה היה נמס, פני הים היו עולים בכ-58 מטר. הקרח במערב לבדו שווה כ-5 מטרים, וקרחון ת'ווייטס לבדו כ-65 סנטימטר. פני הים העולמיים עולים כיום בקצב של כ-4.5 מילימטר בשנה, כמעט כפול מהקצב של שנות התשעים, ותוספת של מאות מיליארדי טונות שלג באזור אחד מורידה מהקצב הזה שבריר מילימטר, וזאת בשורה טובה בקנה מידה של שנים בודדות.

השאלה הגדולה נמצאת במקום אחר. מדפי הקרח הצפים במערב היבשת פועלים כמו פקק שמאט את זרימת הקרחונים שמאחוריהם אל הים. מדף קרח שנשחק מלמטה בידי מים חמים מאבד את היכולת הזאת, והקרחון שמאחוריו מאיץ. התהליך הזה אינו תלוי בכמות השלג שיורדת במזרח, והוא מה שקובע את התרחישים הקיצוניים יותר של עליית פני הים. מבחינה מעשית, זה בדיוק סוג הנתון שדורש זהירות בשני הכיוונים. אין כאן בשורה שמבטלת את הבעיה, ואין כאן גם ראיה שהמצב מחמיר. יש כאן תזכורת שמערכת אקלים היא דבר מורכב, ושמספר בודד, גדול ומרשים ככל שיהיה, לא מספר את הסיפור לבד.