אנשים פרטיים יכולים לשקר. מנהיגים חייבים לומר את האמת

1. למנוע בחירות נוספות

נעם סולברג מגיש את תוצאות הבחירות ליצחק הרצוג (צילום: בית הנשיא)

יש שתי דרכים למנוע בחירות נוספות, אחריהן ירכיב בנימין נתניהו עוד ממשלה שתסכן את קיומה של המדינה. אחת מהן היא ממשלת עם החרדים. ההשתמטות שלהם מרתיחה, אבל כדאי שנכניס לראש שהם לא יתגייסו, ודאי לא במספרים משמעותיים. הסוגייה הזאת איננה קיומית; עוד קדנציה של ממשלת החורבן היא כן קיומית. חוץ מזה, ממשלה שפויה תסגור לפחות חלק מהזירות ותקל את הנטל מעל חיילי הסדיר והמילואים.

השנייה היא ממשלת אחדות עם הליכוד. זהו באמת מקרה של הרע במיעוטו. המפתח נמצא בידי יצחק הרצוג, באמצעות שתי הסמכויות החוקתיות היחידות שלו: הטלת הרכבת הממשלה ומתן חנינה. הרצוג צריך להודיע תחילה לראשי גוש השינוי: או שתלכו לממשלת אחדות או שאני מעניק לנתניהו חנינה ללא תנאי. לאחר מכן עליו להבהיר לנתניהו: תקבל חנינה אך ורק בתנאי שאתה פורש בצורה מוחלטת מהחיים הציבוריים (עכשיו או בהמשך).

אם לא - גוש השינוי יעביר את חוק הנאשם, שימנע ממך לעמוד בראש הממשלה בכנסת ה-27, תיבחר מתי שתיבחר (וכך החוק לא יהיה פרסונלי). במילים אחרות: או אחדות וחנינה, או בחירות וחוק הנאשם. אפשר גם להעביר חוק נאשם מותנה כדי להבטיח שנתניהו לא יפוצץ את ממשלת האחדות ויוותר על החנינה.

כדי להעביר לציבור אחת משתי האפשרויות הללו, יהיה על גדי איזנקוט וחבריו להפר התחייבויות בחירות מרכזיות שלהם, ולעשות דבר חריג ביותר מבחינת פוליטיקאים: להתייצב מול הציבור ולומר לו את האמת. שהנסיבות השתנו ושאין דרך אחרת להציל את המדינה, פשוטו כמשמעו, גם אם המשמעות היא ממשלה עם החרדים או בראשות נתניהו לפרק זמן מוגבל. זוהי דרך הישר.

2. מבחנו של מנהיג

וינסטון צ'רצ'יל בנאומו הראשון לאומה כראש הממשלה, 13 במאי 1940

אפרים קישון טען, שאנחנו בוחרים את מי שמשקר לנו בצורה המשכנעת ביותר, כי ברור לנו שכולם משקרים; ושפוליטיקאי חייב לשקר. אני מבקש להציע חלוקה שונה: בין אדם פרטי לבין מנהיג. לא פוליטיקאי, אלא מנהיג. ואת האבחנה הזאת אנחנו מוצאים בתנ"ך, החל מפרשת השבוע הקרובה.

• מניות הבריאות מזנקות אחרי ניצחון הדמוקרטים - אבל לא כולן נהנות באותה מידה
• UBS: רק 10% שהרפובליקנים ישמרו על הקונגרס - והאג"ח הארוכות בסיכון

אנשים פרטיים משקרים, בחומרה זו או אחרת, בתדירות זו או אחרת. לפעמים בחיי המשפחה, לפעמים במקום העבודה, לפעמים לחברים, לפעמים אפילו לבית המשפט. יש מקרים בהם השקרים מוצדקים, אך הם המיעוט. זה חלק טבעי ומצער של חיינו.

לעומת זאת, מנהיג ראוי לשמו נבחן ביכולתו לומר את האמת לקהלו - גם אם היא קשה ואפילו מרה. וינסטון צ'רצ'יל עודד את הציבור הבריטי דווקא לאחר שאמר שאין לו "דבר להבטיח מלבד דם, יזע, עמל ודמעות". כאשר ניצבים בשעה גורלית, חובתו של המנהיג היא לומר בדיוק את זה - ואז להציג חזון כיצד לצאת ממנה מנצחים ומחוזקים.

3. מערת המכפלה ורבקה

אליעזר ורבקה ליד הבאר (ציור: ניקולה פוסן)

כאמור, ניתן להתחיל ללמוד זאת מפרשת השבוע, "חיי שרה". היא פותחת בסיפור קניית מערת המכפלה בידי אברהם מידי עפרון ב-400 שקל כסף - הון עתק. אבל מדוע אברהם לא גילה לעפרון, שהוא מעוניין במערה משום שקבורים בה אדם וחוה? האם זהו היושר של מי שה' העיד עליו "אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"?

• פז פורשת מוולט מרקט: שלוש קבוצות נאבקות על הרשת המפסידה
• תעריף המים ב-2027 יעלה בכ-2.3% אחרי הצבעה צמודה

ניתן לומר, שאברהם ציפה לראות כמה יבקש עפרון ומכך יבין האם גם הוא יודע מה טיבה של המערה. ואכן, עפרון אומר "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא". "ביני ובינך" - שנינו יודעים את האמת. אבל לא נגיד אותה בקול, כדי שהמערה לא תופקע בידי העירייה ותהפוך למקור הכנסה, או שתוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

כאשר אברהם שולח את העבד (כנראה אליעזר) לארם נהרים להביא אישה ליצחק, הוא מורה לו: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך". בסיפורו של העבד לבתואל ולבן יש כמה שינויים, והמהותי שבהם הוא בציטוט דברי אברהם: "ולקחת אישה לבני ממשפחתי ומבית אבי". לא מהארץ, אלא מהמשפחה; לא מהמולדת, אלא מבית האב. למה? כדי לשכנע אותם להעניק את רבקה.

4. יעקב, יוסף והאחים

יצחק מברך את יעקב (ציור: גריט ווילמס הורסט)

אי-אמירת אמת נמשכת במשפחת אברהם, עם תוצאות הרות אסון לעם שייצא ממנה. יעקב מתחזה לעשו כדי לקבל את ברכת יצחק, ומצית בכך איבת נצח. והכל - בגלל עוד אמירה שהיא לכל הפחות טעות קשה. יצחק אומר לעשו להביא לו ציד "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות". רבקה אומרת ליעקב, כי אביו אמר לאחיו "ואברככה לפני ה' לפני מותי". היא סבורה שבכוונת יצחק להעניק לעשו את ברכת אברהם - עם ישראל וארץ ישראל. הטעות ברורה מכך שכאשר יצחק חושב שהוא מברך את עשו, מדובר בברכה גשמית בלבד של "מטל השמים ומשמני הארץ".

השנאה בין יוסף לאחיו נובעת מכך שיוסף מספר ליעקב על מעשיהם הפסולים, ולא ברור עד כמה סיפוריו היו אמת. האחים משקרים ליעקב כאשר הם גורמים לו להאמין שיוסף נטרף. יוסף משקר לאחים כאשר הוא מעלים את זהותו וגורם להם לחשוב שיאבדו גם את בנימין. מאות שנים לאחר מכן, יהיו אלו בני אפרים - מזרע יוסף - אשר יפצלו את ממלכת דוד מזרע יהודה. הקרע כה עמוק, עד שכעבור מאות שנים נוספות ידבר יחזקאל על אחדות של "עץ יהודה" ו"עץ יוסף" כחזון הגאולה.

5. משה רבינו

משה ואהרון לפני פרעה (צייר אלמוני, המאה ה-16)

לעומת זאת, הבה נראה מה אומר הראשון והגדול שבמנהיגי עם ישראל: משה רבינו. לבני ישראל הוא אומר שהגאולה המלאה בדרך. לעומת זאת, מפרעה הוא מבקש רק רשות לצאת לשלושה ימים של זביחה. מדוע? משום שאם היה צורך בעשרת המכות הקשות כדי לקבל את שלושה ימים, שחרור מוחלט היה מחייב להרוס את מצרים - ובכך אין הקב"ה רוצה. לעמו שלו אומר משה את האמת; במו"מ דיפלומטי להצלת העם, מותר לבלף.

בהמשך, משה אומר בדיוק את דעתו - גם לבני ישראל וגם לאלוקיהם. "ממרים הייתם עִם ה' מיום דעתי אתכם", הוא מטיח בהם. "אתם חטאתם חטאה גדולה", הוא קובע חד-משמעית 40 שנה קודם לכן, לאחר חטא העגל. אבל לה' אומר משה, כי השמדת העם תביא לחילול נורא של שמו, וכי הוא עצמו אינו רוצה לחיות בלא עמו. צריך להיות משה כדי לדבר כך עם ה', אבל לא צריך להיות רבינו כדי לומר את האמת לציבור.

6. שאול ודוד

דוד מנגן לפני שאול (ציור: רמברנדט)

היכולת לומר את האמת ולהודות בה גם כאשר אינה נעימה, היא ההבדל הגדול ביותר בין שני מלכי ישראל הראשונים - שאול ודוד. היא הגורמת לכך שהראשון נהרג ומלכותו אינה שורדת אחריו, ולכך שהשני יוצר שושלת המולכת מאות שנים וממנה יבוא המשיח.

שאול מפר את מצוות ה' ואינו משמיד את הבקר והצאן המשובחים של עמלק. אבל כאשר שמואל בא אליו, שאול טוען תחילה "הקימותי את דבר ה'". שמואל שואל מיד: "ומֶה קול הצאן הזה באוזני וקול הבקר אשר אנכי שומע?" שאול מנסה להתחמק מאחריות: העם הביא את מיטב הבהמות כדי לזבוח אותן לה'. רק לאחר ששמואל אומר לו שהמחיר הוא אובדן המלוכה, שאול מודה במקצת: "חטאתי... כי יראתי את העם ואשמע בקולם". זה איננו מנהיג.

לעומת זאת, כאשר נתן מוכיח את דוד על הניאוף עם בת-שבע ורצח בעלה אוריה, התגובה היא בת שתי מילים: "חטאתי לה'". הוא כותב את תהילים נ"א, הפותח במילים "חנני אלקים כחסדך, כרוב רחמיך מְחֵה פשעַי". דוד ממשיך ומתוודה, וכותב את הפסוק הפותח את כל תפילות העמידה: "ה' שפתַי תפתח ופי יגיד תהילתך".

דוד חוטא גם כמלך, כאשר הוא מורה ליואב למנות את העם כדי ליהנות מגודל מלכותו. העונש הוא מגיפת דֶבר המחסלת 75,000 איש תוך שלושה ימים. דוד רואה את המלאך המכה בעם ופונה לה': "הנה אנכי חטאתי ואנכי הֶעֱוֵויתי, ואלה הצאן מֶה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי". כמעט בדיוק אותן מילים של שאול, עם ה"מֶה" המזכיר את פעיית הצאן - אך איזה הבדל.

הנטייה הטבעית של מנהיגים היא לסגת לקווי ההגנה של שאול: זה לא אני, לא משכו בדש מעילי, לא העירו אותי. אבל התוצאה היא אסון אישי ולאומי. כדי להציל את המנהיג ואת העם, צריך ללכת בדרכו של דוד: לומר את האמת ולפעול על פיה.