כמה תשלם כל משפחה על עצירת הסיוע הביטחוני מארה"ב

המספר שנשמע גדול מדי בשביל חשבון ביתי הופך פשוט ברגע שמחלקים אותו. הסיוע הביטחוני השנתי מארה"ב לישראל עומד על כ-3.8 מיליארד דולר: כ-3.3 מיליארד לרכש צבאי וכ-500 מיליון דולר לתוכניות משותפות של הגנה מפני טילים. בשער של כ-3.16 שקל לדולר מדובר בכ-12 מיליארד שקל בשנה. לפי הלמ"ס היו בישראל ב-2025 כ-2.36 מיליון משפחות גרעיניות, ולכן החלוקה מגיעה לכ-5,080 שקל בשנה למשפחה, כלומר כ-420 שקל בחודש. אם מחלקים את אותו סכום בין כ-3.03 מיליון משקי בית פרטיים, העלות יורדת לכ-330 שקל בחודש למשק בית.

להכנסה נטו ממוצעת של משק בית, שנעה סביב 21 אלף שקל בחודש לפי נתוני הלמ"ס האחרונים, מדובר בתוספת של כ-2%. זה החישוב הישיר של הסיוע השנתי. בפועל המשפחה מרגישה את העלות דרך מסים, קיצוץ בשירותים או חוב נוסף של המדינה. להרחבה: טראמפ מודיע על עצירת כ-4 מיליארד הדולר בשנה.

מעבר לסכום השנתי יש שכבה נוספת שקשה יותר לפרק. ממסמך של מחלקת המדינה האמריקאית שנשלח לקונגרס עולה כי גם אחרי שמזכר ההבנות יסתיים ב-2028, ישראל תידרש לכ-10 מיליארד דולר נוספים כדי לשלם על הזמנות נשק שהיו פתוחות נכון ל-1 באפריל. מדובר בכ-31.6 מיליארד שקל בשער הנוכחי, או כ-13,400 שקל למשפחה גרעינית אם מחלקים את הסכום כולו בבת אחת. בפועל התשלום ייפרס על פני שנים של אספקות, אבל מישהו יצטרך לממן אותו: מתוך הסיוע האמריקאי, מתקציב הביטחון הישראלי, או משילוב של השניים.

בתוך ההזמנות האלה נמצאים גם מטוסי הקרב. ישראל כבר חתמה על טייסת שלישית של 25 מטוסי F-35 בעלות של כ-3 מיליארד דולר, במימון הסיוע האמריקאי, עם אספקות שמתחילות סביב 2028. ועדת השרים לרכש אישרה גם מהלך נוסף לרכישת טייסת רביעית של F-35 לצד טייסת F-15, בעלות של עשרות מיליארדי שקל, כחלק מתוכנית התעצמות של כ-350 מיליארד שקל לעשור. עצירת הסיוע הופכת את השאלה ממימון משותף לשאלה ישראלית טהורה: מאיפה מגיע הכסף למטוסים האלה.

הסיוע השנתי הוא חלק קטן יחסית מתקציב הביטחון הכולל, שכבר נע סביב 143 עד 158 מיליארד שקל אחרי תוספות המלחמה, כלומר בערך 8% מהמסגרת. אבל בתוך סעיף הרכש המשקל שלו גדול בהרבה. מטוסי קרב, מסוקים, חימושים מונחים וחלק ממערכות ההגנה האווירית נשענים על המימון האמריקאי, והכסף ממילא חוזר ברובו לתעשיות בארה"ב. המנגנון האמריקאי מאפשר גם רכש על בסיס התחייבויות עתידיות, כך שההזמנות רצות לפני שהדולרים מגיעים לקופה.

כאן מגיעה שאלת העצמאות. ישראל כבר מפעילה תעשייה ביטחונית מהגדולות בעולם יחסית לגודלה, וחברות כמו אלביט מערכות, רפאל והתעשייה האווירית מייצאות מערכות נשק בהיקפים עצומים. במובן הזה ישראל כבר עצמאית בפיתוח, בייצור ובמכירה. אבל עצמאות מימון ועצמאות אספקה הן שני דברים שונים. פלטפורמות מסוימות, ובראשן מטוסי הדור החמישי, מגיעות ממקור אמריקאי, והגישה אליהן קשורה גם ליחסים הבילטרליים וגם לאישורים בקונגרס. במקביל, חלקו של הרכש שמותר לבצע בישראל מכספי הסיוע הולך ומצטמצם עד שייעלם לחלוטין ב-2028.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו דיבר בעבר על מעבר הדרגתי ממודל של מענקים לשותפות טכנולוגית עמוקה יותר, בטענה שישראל התבגרה, ואף הציע לבטל את הסיוע הישיר בתוך עשור. הרעיון נשמע מסודר על הנייר. בשוק כבר רואים איך שינויים בתקציבי הביטחון האמריקאיים מזיזים מניות בענף, כפי שנרשם בירידות של מניות הביטחון.

הבעיה היא תזמון. ישראל יוצאת משנים של לחימה עם הוצאה ביטחונית שכבר מגיעה לכ-7.8% מהתוצר, רמה גבוהה מכל מדינות נאט"ו, עם תוכניות התעצמות של מאות מיליארדי שקל ועם יחס חוב לתוצר שטיפס לסביבות 68%. להוסיף על זה עוד כ-12 מיליארד שקל בשנה לרכש שוטף, ועוד עשרות מיליארדים על הזמנות פתוחות, זו מכה תקציבית נוספת. הממשלה יכולה לבחור בין העלאת מסים, קיצוץ אזרחי, הגדלת הגירעון או דחייה של רכש. כל אחת מהאפשרויות מגיעה בסוף לחשבון המשפחתי.

המספר למשפחה על הסיוע השנתי ברור יחסית: כ-420 שקל בחודש לפי משפחות גרעיניות, או כ-330 שקל לפי משקי בית. מעל זה יושב החוב של כ-10 מיליארד דולר בהזמנות פתוחות. במימון ישראל מסוגלת לשאת את העלות, במחיר של העדפות תקציביות קשות בין ביטחון, חינוך, בריאות וגירעון. באספקה של מערכות מסוימות ובעומק הברית עם וושינגטון התשובה מורכבת יותר. להרחבה: הסיוע האמריקאי לישראל - היסטוריה, הווה ועתיד.