הביטוח הלאומי קורס: הקופה תתחיל להתרוקן כבר ב־2029: מי יהיה לצידנו ״ברגעים החשובים של החיים״?

כשהתחזיות הקודרות יתממשו - וזה יקרה ממש בקרוב, בעוד כשנתיים - אי אפשר יהיה לטעון שהכתובת לא הייתה על הקיר. היא הופיעה בדוחות אקטואריים, בדוח מבקר המדינה ובדיוני הכנסת. התחזיות הוצגו, האזהרות נמסרו ולוח הזמנים ידוע. הציבור ממשיך לשלם מדי חודש, והממשלה ממשיכה לדחות את ההכרעה כיצד להבטיח שהביטוח הלאומי יוכל לעמוד בהתחייבויותיו. 

החלטות קשות אינן נוחות פוליטית, במיוחד בתקופת בחירות. אבל את מחיר החידלון ישלמו האזרחים: דמי ביטוח גבוהים יותר, קצבאות שנשחקות והוצאות שהמדינה תעביר למשפחות.

זה לא יהיה בבוקר בהיר אחד שבו כל הקצבאות נעצרות. זה יגיע בהדרגה: עוד כסף שיורד מהתלוש, קצבה שנשחקת, תנאי זכאות שמוחמרים ומשפחה שנדרשת להשלים מכיסה טיפול שהסיוע הציבורי כבר אינו מממן. כך משבר של מוסד ציבורי הופך לירידה ברמת החיים של מי שמממנים אותו ושל מי שנזקקים לו.

קל לדבר על כלכלה באמצעות הצמיחה, הבורסה, שער הדולר והגירעון. קשה יותר לדבר על מי שאינו מסוגל לעבוד, על קשישה שזקוקה לעזרה ברחצה, על משפחה שמגדלת ילד עם מוגבלות ועל אדם ששילם עשרות שנים ומגלה שהזכויות שעליהן הסתמך עומדות לדיון מחדש. אבל גם אלה כלכלה. הקצבאות קובעות כמה כסף יישאר לקניות, לשכר דירה, לתרופות ולטיפול. הן קובעות גם אם בן משפחה יוכל להמשיך לעבוד, או יצטרך לצמצם משרה כדי למלא את החלל.

כבר ב-2029 לא יהיה מספיק כסף לקצבאות

התחזית שהוצגה ביוני היא לגירעון של כ-10 מיליארד שקל בביטוח הלאומי בשנת 2026. ללא תוכנית הבראה, הגירעון צפוי להגיע לכ-23 מיליארד שקל ב-2030. בדיון בכנסת ב-29 ביוני הזהיר נציג משרד האוצר מפני בעיית מימון התשלומים לפי החוק כבר ב-2029. המשמעות ברורה: בעוד כשנתיים, בעוד כשנתיים מקורת המימון הקיימים של הביטוח הלאומי לא יספיקו למלוא התחייבויותיו.

דוח מבקר המדינה על מערך הביטוח הסיעודי, שפורסם ב-21 ביוני, מציב את 2035 כמועד הצפוי להתרוקנות הקרן. אבל הציבור לא יקבל תשע שנות חסד עד אז. המדינה תצטרך לפעול קודם כדי למנוע את שחיקת העתודות, וההחלטות יגיעו להכנסות ולהוצאות של משקי הבית.

עתיד הביטוח הלאומי ייקבע בגובה התשלומים שנשלם, בקצבאות שנקבל ובתנאי הזכאות שייקבעו. הישרדות המוסד אינה מבטיחה שהציבור ישמור על הזכויות שעליהן הסתמך. כמה נשלם, אילו קצבאות נקבל, מי יישאר זכאי להן וכמה מההוצאה תועבר לתקציב המדינה?

הערכת הכיוון היא שהפתרון יורכב מכמה צעדים יחד: הגדלת הגבייה, צמצום חלק מהתשלומים או שחיקתם, שינוי תנאי הזכאות והגדלת השתתפות המדינה. התמהיל טרם הוכרע. המשמעות הכלכלית של האפשרויות האלה כבר ברורה: הציבור יממן את הפער, והשאלה הפוליטית היא כיצד יחולק הנטל.

נשלם יותר, והקצבה תספיק לפחות

הדרך הישירה להכניס כסף היא להעלות את דמי הביטוח. מבחינת הממשלה, מדובר במנגנון גבייה קיים שמגיע מדי חודש לשכר העובדים ולהכנסות העצמאים. מבחינת משק הבית, המשמעות היא פחות הכנסה פנויה באותה משכורת.

• שלושה חודשי חל״ת, 14 ימי ותק: החשבון שהחופשה ללא תשלום עושה לפיצויים, לאבטלה ולפנסיה
• שש שנים אחרי פס"ד, התגלה שהוא נסמך על החלטה שבוטלה

הציבור כבר מכיר את השילוב הזה. ב-2025 הועלו דמי הביטוח והוקפאו קצבאות הילדים וההפקדות במסגרת ״חיסכון לכל ילד״. זה תקדים שמראה כיצד הממשלה יכולה להגדיל גבייה ובמקביל לחסוך בתשלומים, הרבה לפני שהקרן מתרוקנת.

לשם המחשה, תוספת של 50 שקל בחודש היא 600 שקל בשנה לעובד. במשק בית שבו שני עובדים משלמים תוספת כזאת, מדובר ב-1,200 שקל בשנה. זו המחשה חשבונאית, ולא תחזית לתעריף שייקבע, אבל היא מסבירה כיצד שינוי קטן בתלוש הופך להוצאה משפחתית קבועה.

גם הטלת התוספת על המעסיק אינה מעלימה את המחיר. היא מגדילה את עלות ההעסקה, ואת ההשלכות צריך לבחון גם במשא ומתן על שכר, בגיוס עובדים ובמחירי השירותים. הציבור העובד והמעסיקים אינם מקור מימון בלתי מוגבל שאפשר לחזור אליו בכל פעם שהחלטה אחרת נדחית.

בצד הקצבאות, הפחתה אינה מחייבת ירידה בסכום שמופיע בהעברה הבנקאית. הקפאת עדכון בתקופה של עליות מחירים מקטינה את כוח הקנייה. שינוי במנגנון ההצמדה מצמצם את הגידול העתידי. קצבה שנשארת קבועה בזמן שהוצאות המזון, הדיור והטיפול עולות היא קצבה שמספיקה לפחות.

למשל, קצבה של 2,000 שקל שלא מתעדכנת בשנה שבה המחירים עולים ב-3% חסרה תוספת של 60 שקל בחודש כדי לשמור על כוח הקנייה שלה. אלה 720 שקל בשנה שהמשפחה צריכה להשלים. כשההקפאה נמשכת, הפער מצטבר.

• הבורסה עולה 16% בשנה שאחרי הבחירות- ומה קורה כשאין הכרעה?
• ישראייר נכנסת למדריד: שלוש טיסות שבועיות ומחירי פתיחה של כ-328 דולר

לא כל הקצבאות מתעדכנות באותו אופן. קצבאות הנכות העיקריות מוצמדות לשכר הממוצע, ואילו קצבאות אזרח ותיק, שארים והבטחת הכנסה מוצמדות למדד. ב-2026 הן עודכנו בשיעורים של 3.4% ו-2.4%, בהתאמה. שינוי שנראה טכני בכללי ההצמדה יכול לשנות לאורך שנים את ההכנסה של מקבלי הקצבאות.

מי יקבל פחות: בעלי ההכנסות הגבוהות, מי שלא עובד או כולם?

כשהפער גדל, הדיון עובר מהשאלה כמה לגבות לשאלה ממי אפשר לחסוך. כאן צפוי להתחדד הוויכוח על קצבאות לבעלי הכנסות גבוהות ועל תשלומים מופחתים למי שאינם עובדים.

בכתבה שפרסמנו ביוני על ההצעה בארצות הברית הוצג רעיון להגבלת קצבאות לבעלי הכנסות גבוהות כחלק מההתמודדות עם בעיית המימון שם. מדובר בהצעה, ולא במדיניות שיושמה. השאלה שהיא מעלה רלוונטית גם לישראל: האם נכון לשלם את מלוא הקצבה גם למי שיכול לממן את מחייתו בלעדיה?

מבחינה תקציבית ופוליטית, זה יעד ברור לבחינה. קל יותר להצדיק הפחתת תשלום לבעל פנסיה גבוהה והכנסות נוספות מאשר למי שהקצבה היא מקור מחייתו העיקרי. אבל גם לצעד הזה יש מחיר: מי ששילם במשך עשרות שנים מצפה לקבל את הזכות שהובטחה לו. שינוי בדיעבד פוגע באמון במערכת, במיוחד אם הוא חד ומגיע בלי תקופת מעבר.

לכן מבחן הכנסה דורש יותר מהכרזה ש״העשירים יקבלו פחות״. צריך לקבוע מה נחשב הכנסה, היכן עובר הרף, כיצד מתייחסים לפנסיה, לשכר דירה ולהכנסות מהון ואיך נמנעים ממצב שבו תוספת קטנה להכנסה גוררת אובדן גדול בקצבה. הפחתה הדרגתית יכולה לחלק את הנטל בצורה מדויקת יותר מביטול חד של הזכאות.

באוגוסט דווח גם על כוונה של האוצר לקדם מול הממשלה הבאה שינוי בגבייה ממי שאינם עובדים, לצד שינוי תנאי זכאות. אלה כיוונים שהועלו, ולא חבילת צעדים שאושרה.

כאן נדרשת הבחנה בין מי שבוחר שלא לעבוד, מי שנמצא זמנית בין עבודות ומי שאין לו יכולת להתפרנס. הכותרת ״מי שלא עובד ישלם יותר״ אינה תוכנית מספקת. צריך לבדוק יכולת כלכלית, יכולת לעבוד ואת השפעת השינוי על התמריץ לצאת לעבודה.

בחינה מחדש של הנחות וצמצום תשלומים לבעלי יכולת כלכלית צריכים להיות חלק מהדיון. אין בידינו חישוב שמראה שהם לבדם יסגרו את הפער. מי שמציג קבוצה אחת כמקור לכל הכסף החסר מחליף תוכנית תקציבית בסיסמה.

מ-7 מיליארד ל-21.1 מיליארד שקל בסיעוד

ענף הסיעוד ממחיש את גודל השינוי. לפי דוח המבקר, מספר הזכאים לגמלה גדל מכ-180 אלף לכ-392 אלף, והתשלומים עלו מכ-7 מיליארד שקל לכ-21.1 מיליארד שקל, עלייה של 201%. המבקר מצא שההחלטות שהגדילו את ההוצאה התקבלו ללא ליווי אקטוארי של אקטואר הביטוח הלאומי.

אלה מספרים שמחייבים מקורות מימון, בקרה מקצועית ועדכון תחזיות. ממשלה שמרחיבה זכויות חייבת להסביר כיצד תממן אותן לאורך זמן. האחריות הזאת אינה מסתיימת באישור החוק ובהודעה לציבור.

אבל גם הצגת כל גידול בהוצאה כהוכחה לפזרנות מוחקת את הצרכים שבגללם הכסף משולם. מאחורי הוצאה על סיעוד נמצא אדם שזקוק לטיפול. יש לבדוק זכאות ולמנוע תשלומים שגויים, ובאותה נשימה להבטיח שהבדיקה אינה הופכת למחסום בפני מי שזקוק לסיוע.

אחד הכיוונים לצמצום ההוצאה הוא הקשחת תנאי הכניסה: בדיקות נוספות, בחינה חוזרת של זכאות ושינוי ברמות הסיוע. כאן צריך להפריד בין חיסכון שנובע ממניעת תשלום שגוי לבין חיסכון שנוצר משום שאדם הזקוק לטיפול לא הצליח לקבל אותו.

גם דחיית גיל הזכאות יכולה לעלות לדיון כחלק מהתאמת המערכת. היא מצמצמת את תקופת התשלום ומאריכה את התקופה שבה חלק מהציבור עובד ומשלם. אבל עובד שמסוגל להמשיך במשרתו אינו נמצא באותו מצב של עובד במקצוע שוחק שהכנסתו נפסקת לפני תחילת הקצבה. החלטה רוחבית מחייבת מענה למי שנותר בלי שכר ובלי קצבה.

כשהמדינה מצמצמת, המשפחה משלמת

כשהסיוע הציבורי מצטמצם, הצורך בטיפול אינו נעלם. הילדים משלמים למטפל, מחלקים ביניהם משמרות או מצמצמים עבודה. ההוצאה עוברת מתקציב המדינה לתקציב הבית, ולעיתים מצטרפת אליה פגיעה בהכנסה.

לכן קיצוץ בקצבה אינו מלמד לבדו כמה המשק חסך. צריך לבדוק גם כמה שילמו המשפחות, כמה שעות עבודה אבדו וכמה חיסכון נשחק. מי שבוחן רק את סעיף ההוצאה הממשלתי משאיר מחוץ לחישוב חלק מהמחיר הכלכלי.

הנטל הזה מגיע למשקי בית שכבר מממנים משכנתה, ילדים והוצאות שוטפות. הטיפול בהורה מצטרף להוצאות הקיימות, והצמצום בעבודה פוגע גם ביכולת לחסוך לעתיד. כך נוצר מעגל שבו משפחה משתמשת בחיסכון שלה כדי להשלים את הסיוע לדור המבוגר, ומגיעה בעצמה לגיל הפרישה עם פחות משאבים.

גם העצה להישען יותר על חיסכון פרטי אינה פותרת את הבעיה. כדאי לחסוך, אבל מי שמתקשה לממן את ההווה אינו יכול לבנות לבדו עתודה לכל מחלה, נכות ותקופת סיעוד. זו הסיבה לקיומה של מערכת ביטחון סוציאלי משותפת. איכות הניהול שלה נמדדת ביכולתה לעמוד בהתחייבויות לאורך זמן.

גם ״המדינה תשלם״ אינו פתרון שמעלים את העלות. הגדלת המימון מתקציב המדינה מחייבת מסים, ויתור על הוצאות אחרות או הגדלת חוב. זו יכולה להיות בחירה נכונה, אבל צריך להציג אותה בגלוי ולהבטיח הסדר קבוע, במקום להשאיר את הקצבאות תלויות בהכרעה תקציבית חדשה מדי שנה.

ידעו, אישרו והמשיכו

מול המחיר הצפוי לציבור, ההתנהלות שמתאר דוח המבקר קשה לעיכול. החלטת ממשלה מ-2015 חייבה דיון שנתי ביציבות הביטוח הלאומי. בפועל, מלבד דיון ב-2018 שלא הניב החלטות מעשיות, הממשלה והקבינט החברתי-כלכלי לא דנו בסוגיית הגירעון בשנים שנבדקו עד 2025. מועצת הביטוח הלאומי אישרה שלושה תקציבים גירעוניים, לשנים 2024 עד 2026, בלי לדון בדרכים לצמצומם. library.mevaker.gov.il

מנגנון ההתרעה פעל. מנגנון קבלת ההחלטות כשל. אין כאן מחסור באזהרות, ואין הצדקה להציג את המשבר כאסון טבע. הזדקנות האוכלוסייה והצורך הגובר בטיפול הם תהליכים שצריך לתכנן לקראתם. האחריות של הממשלה היא להתאים את המימון להתחייבויות, ולעשות זאת בזמן שמאפשר שינוי הדרגתי.

גם אחרי פרסום הדוח נמשכו ההבטחות. ב-29 ביוני נמסר בישיבה משותפת של ועדות הכנסת כי צוות בין-משרדי נמצא בשלב מתקדם של גיבוש חלופות והמלצות, שיוצגו בתוך כחודש. מאז חלפו כמעט ארבעה חודשים. fs.knesset.gov.il

באוגוסט כבר דובר על קידום צעדים מול הממשלה הבאה. בבדיקת הפרסומים הפומביים לצורך הטור לא אותרה תוכנית הבראה כוללת, מאושרת וממומנת, שיצאה לביצוע מאז פרסום הדוח. לציבור עדיין מגיעות תשובות: איזו חלופה נבחרה, כמה כסף היא תכניס, מי ישלם ומתי היא תתחיל לפעול.

המרחק בין גיבוש חלופות להחלטה מחייבת הוא המקום שבו אפשר להעביר שנים. אבל הגירעון אינו ממתין לסיום עבודת המטה. כל דחייה מצמצמת את הזמן לפרוס את השינוי ומגדילה את הסיכון לצעדים חדים ופחות מדויקים.

יותר מ-300 מיליון שקל במיזמים, והבטחה להיות לצידנו

על הרקע הזה ראוי להתעכב גם על הקמפיין שפרסם הביטוח הלאומי ביוני, המציג השקעה של יותר מ-300 מיליון שקל בשנה באמצעות קרנותיו במיזמים חברתיים ובפיתוחים טכנולוגיים למען הקהילה. הנוסח הרשמי הוא ״משקיע״, והפעילות המוצגת היא פעילות ציבורית.

הכסף הזה הוא כסף ציבורי. הביטוח הלאומי אינו פילנתרופ שמחלק מהונו הפרטי, והאזרחים שמקבלים סיוע אינם צריכים להרגיש שהם חייבים לו תודה על עצם מילוי תפקידו. אפשר להסביר אילו שירותים ממומנים ולעודד גופים מתאימים לפנות לקבלת תמיכה. לצד ההסברה הזאת נדרשת שקיפות באותה מידה לגבי עתיד הקצבאות.

אין בסיס לתלות את המשבר האקטוארי במיזמים שהקמפיין מציג או לטעון שביטולם יפתור אותו. הביקורת היא על סדר היום: מוסד שמציג לציבור את השקעותיו צריך להציג לו גם כיצד יובטח המימון להתחייבויותיו. הממשלה שאחראית למערכת צריכה לספק תוכנית שאפשר לבחון, עם מקורות מימון ולוח זמנים.

ההבטחה להיות לצידנו ״ברגעים החשובים של החיים״ מחייבת יותר ממסר פרסומי. היא מחייבת יכולת לשלם כשהאזרח נזקק לקצבה, ותכנון שמבטיח את היכולת הזאת גם בשנים הבאות.

בתקופת בחירות צריך להפנות את השאלות האלה לכל מי שמבקש לנהל את תקציב המדינה. מי שמבטיח להוריד מסים צריך להסביר כיצד יממן את השירותים והקצבאות. מי שמבטיח להגדיל זכויות צריך לומר מהו מקור הכסף. מי שמציע קיצוץ צריך לפרט מי ייפגע וכיצד יינתן מענה לצורך שנותר.

אם לא מחוקקים עכשיו, מסדירים את המימון ומפחיתים קצבאות למי שיכול להתפרנס, נגיע לשעת השי״ן בלי די כסף לתמוך במי שאי אפשר פשוט לשלוח לעבוד: נכים, חולים וקשישים. ככל שדוחים את ההכרעה ממי לדרוש יותר ועל אילו הטבות לוותר, מסכנים את היכולת לסייע למי שאין להם חלופה.

התרוקנות הקרן אינה גזירת גורל. גם החלוקה העתידית של הנטל אינה מוכתבת מראש. הממשלה יכולה לבחור בתוכנית הדרגתית שמגינה על מי שתלויים בקצבאות, או להמשיך לדחות עד שצעדי החירום יפגעו בקבוצות רחבות יותר.

הטרגדיה תהיה שמקבלי ההחלטות ידעו מה צפוי, ובכל זאת הציבור יידרש לשלם על חוסר המעש. היא תתחיל הרבה לפני שהקרן תתרוקן: בתלוש שממנו יורד יותר כסף, בקצבה שקונה פחות ובמשפחה שנדרשת לממן עוד טיפול. הציבור משלם את חלקו מדי חודש. הגיע הזמן שהממשלה תמלא את חלקה.