מוכרת דירה ברחובות לא קיבלה תמורה: 1.43 מיליון שקל פיצוי
לאה שטרק מכרה את זכויותיה בדירה ברחובות לבני הזוג דוד וליאת חרמון תמורת 1.6 מיליון שקל. הזכויות נרשמו על שם הרוכשים, אך לטענתה התמורה מעולם לא הגיעה לחשבון הבנק שלה, מלבד סכומים קטנים ששולמו לרשויות כדי להשלים את הרישום. היא תבעה 2.6 מיליון שקל מהרוכשים, מעורך הדין שייצג את שני הצדדים בעסקה ומפחר זכריה, האיש שלדבריה חיבר בין הצדדים וזכה לאמונה המלא. בתום שלב ההוכחות הסכימה שטרק, בהמלצת בית המשפט, לדחות את התביעה נגד הרוכשים ועורך הדין, והמשיכה רק נגד זכריה. השופט צבי ויצמן מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד חייב אותו לשלם לה 1,432,498 שקל בתוספת ריבית, וכן 70 אלף שקל הוצאות ושכר טרחה.
לפי טענות שטרק, זכריה ביסס איתה לאורך שנים מערכת יחסים של תלות, הציג את עצמו כמי שמסייע לה במכירה ובפועל לקח את הכסף לעצמו. לדבריה, היא לא מינתה אף אחד לגבות עבורה את הכסף, לא אישרה העברת תשלום לצד שלישי ולא הסכימה לתשלום בהמחאות סחירות. היא העידה שבחתימה הסבירו לה רק את המחיר, וכן שאמה, שממנה קיבלה את הנכס במתנה, תוכל לגור בדירה כל חייה. בהסדרים המשפטיים של העסקה, אמרה, לא הייתה מעורבת, ואיש לא הסביר לה את משמעותם. לפי פסק הדין, זכריה היה האדם היחיד שעמד איתה בקשר, למעט במעמד החתימה עצמו.
"אם אני אכן קיבלתי 600,000 ₪"
הראיה המרכזית הייתה בנקאית. המחאה בנקאית של 600 אלף שקל, שהייתה חלק מתמורת המכר, הופקדה בחשבון של זכריה בבנק מזרחי טפחות. לפי שטרק, חתימת ההסבה על גב ההמחאה, שנחזית להיות שלה, מזויפת. פקיד בנק הגיש תצהיר שחיזק את הקשר בין ההמחאה לחשבון. השופט כתב שמדובר בראיה חיצונית אובייקטיבית, שאינה נשענת על "זיכרון סלקטיבי של בעל דין" אלא על תיעוד בנקאי. לפי פסק הדין, זכריה לא הסביר מדוע סכום גדול כל כך נכנס לחשבונו הפרטי, על סמך איזו הרשאה, ולאן הכסף המשיך משם. הוא גם לא הציג גרסה חלופית.
הידעת?מהו צו הבאה?
זכריה לא התייצב לדיונים, לא הגיש תצהיר או סיכומים, והגיע להעיד רק אחרי שהוצא נגדו צו הבאה. בכתב ההגנה שהוגש בשמו נטען שלא היה צד לעסקה ואין לו קשר לכספים, אבל בעדותו אמר שאינו יודע מי כתב אותו ושרק בבית המשפט גילה שהוגש. כשנשאל על ההמחאה השיב: "אם אני אכן קיבלתי 600,000 ₪ זה אומר שכן הייתי מעורב". כשעומת עם הטענה בכתב ההגנה שהמוכרת קיבלה את הכסף, אמר: "לא אמרתי שהיא קיבלה ולא אמרתי שהיא לא קיבלה".
השופט קבע שאין משקל לגרסה של מי שמגיש באמצעות עורך דין כתב הגנה המכחיש הכול, ואז מתנער ממנו כשהוא נדרש להתמודד עם הסתירות שבו. לדבריו, זכריה "לא זכר" אם קיבל שיקים, אם הפקיד אותם, אם נכח בחתימה ואם ראה כסף מזומן עובר ידיים. "דומה היה שזכרונו של הנתבע – נכבה ונדלק לפי רצונו ולפי האינטרס הרגעי הנראה בעיניו", כתב.
לא הוצגה הרשאה
לפי פסק הדין, זכריה אישר בעדותו שתיווך בין הרוכשים למוכרת ושהייתה ביניהם מערכת של אמון. הוא אף סיפר שלדבריה הייתה אמורה לתת לו את הדירה כדי שישלם את חובותיה. עם זאת, הוא לא הציג ייפוי כוח, אישור בכתב או כל ראיה אחרת לכך שהמוכרת ביקשה ממנו לקבל את הכסף עבורה. הוא גם לא ביקש לחקור את שטרק, ולכן גרסתה נותרה בלי מענה. השופט ציין שדווקא המוכרת היא שהתעקשה להביא את זכריה לעדות וביקשה את צו ההבאה, כדי שגרסתו תישמע. לפי עדויות הרוכשים, שלא הוכחשו, חלק ניכר מהתמורה הועבר במזומן לידי זכריה. הם הציגו גם שיקים של 150 אלף ו-50 אלף שקל לפקודת המוכרת, ושטרק הכחישה שהם הופקדו בחשבונותיה.
הידעת?מה קובע חוק עשיית עושר ולא במשפט?
השופט קבע ש"הנתבע ניצל את תלותה של התובעת בו", ויצר מנגנון שאפשר את העברת הכספים אליו. לדבריו, ההתנהלות מקימה אחריות נזיקית לכל הפחות, ובנוסף אחריות לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, משום שזכריה קיבל כספים של המוכרת בלי בסיס משפטי להחזקתם. השופט ציין שזו לא הפעם הראשונה: בהליך קודם נקבעה אחריותו של זכריה להעלמת כספי תמורה ממכירת דירה אחרת של שטרק, ורק אחרי שגילתה את מה שקרה שם הבינה שהולכה שולל גם בעסקה הזו.
מסכום המכר ניכה השופט 167,502 שקל ששילם עורך הדין מתוך התמורה לצדדים שלישיים: 122,039 שקל היטל השבחה, 23,177 שקל חוב לעיריית רחובות ו-22,286 שקל למיסוי מקרקעין בגין המס שחל על המוכרת. את היתרה, קבע, קיבל זכריה בלי שהעביר אותה לבעלת הדירה. הריבית תחושב מיום הפקדת ההמחאה של 600 אלף השקל ועד התשלום בפועל, כך שהחוב יגדל משמעותית מעבר לסכום הקרן.
