המוט שחדר לגולגולת, האיש בלי זיכרון והאישה בלי פחד: המקרים המוזרים שלימדו את המדע איך המוח עובד

ב-13 בספטמבר 1848, בעיירה קוונדיש שבוורמונט, עבד מנהל עבודה בן 25 בשם פיניאס גייג' בהכנת תוואי למסילת רכבת. תפקידו היה למלא חורים בסלע באבקת שריפה, לכסות בחול ולהדק במוט ברזל. באותו יום, ככל הנראה בלי שהחול הונח, הדחיסה הציתה את אבקת השריפה. המוט, שאורכו כמטר ועשרה סנטימטרים ומשקלו כשישה קילוגרמים, נורה כלפי מעלה, חדר מתחת לעצם הלחי השמאלית, עבר מאחורי העין השמאלית, חצה את החלק הקדמי של המוח ויצא מקודקוד הראש. הוא נמצא כמה עשרות מטרים משם, מכוסה בדם ובשומן. גייג' לא מת. לפי התיעוד של הרופא שטיפל בו, ג'ון הארלו, הוא דיבר כמה דקות אחרי התאונה, נסע בעגלה שהובילה אותו לפונדק, ושרד את הפציעה ואת הזיהום שבא אחריה.

הסיפור של גייג' הוא אולי המקרה המפורסם ביותר בתולדות חקר המוח, אבל הוא חלק מסדרה ארוכה של מקרים מתועדים, שבהם פגיעה במקום מסוים במוח שינתה אישיות, זיכרון, ראייה או רגש בצורה מפתיעה. המקרים האלה, שפורסמו בכתבי עת רפואיים ונחקרו לעיתים במשך עשרות שנים, לימדו את המדע יותר על המוח מכל מחקר תיאורטי.

פיניאס גייג': האיש שהפסיק להיות "גייג'"

ב-1868, כעבור 20 שנה מהתאונה, פרסם הארלו מאמר בכתב העת של החברה הרפואית של מסצ'וסטס, ובו תיאר את השינוי באישיות של המטופל. לפי התיאור, גייג' היה לפני התאונה עובד מוערך, יעיל ומאוזן. אחרי התאונה הוא נעשה קפריזי, חסר סבלנות, גס בדיבורו ומתקשה לדבוק בתוכניות. החברים שלו, כתב הארלו, אמרו שהוא "כבר לא גייג'". המקרה הפך לעדות מוקדמת לכך שהאונה המצחית קשורה לאישיות ולשליטה עצמית, בנוסף לתפקודים פשוטים.

ב-1994 פרסמו חנה דמסיו ועמיתיה מאוניברסיטת איווה ב-Science שחזור ממוחשב של מסלול המוט, על בסיס הגולגולת של גייג', שנשמרה במוזיאון של בית הספר לרפואה בהרווארד יחד עם המוט עצמו. לפי השחזור, הנזק התרכז בקליפה הקדם-מצחית הוונטרומדיאלית בשתי ההמיספרות. ב-2012 פרסמו ג'ון דארל ואן הורן ועמיתיו מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ב-PLOS ONE שחזור נוסף, שהעריך שכ-4% מקליפת המוח נפגעו, אבל גם שנפגעו חיבורים רבים בחומר הלבן, ואולי גם בצד הימני.

חשוב לציין שהסיפור המלא מורכב יותר מהגרסה המוכרת. הפסיכולוג וההיסטוריון האוסטרלי מלקולם מקמילן חקר את המקורות במשך שנים, והראה שבשנים האחרונות לחייו, גייג' עבד כנהג של כרכרות דואר בצ'ילה, עבודה שדרשה תכנון, ריכוז ויחסים עם נוסעים. מקמילן הציע שייתכן שגייג' עבר שיקום חברתי משמעותי, ושהדימוי של אדם שהידרדר ללא תקנה מוגזם. גייג' מת ב-1860 בסן פרנסיסקו, כנראה מסדרת התקפים אפילפטיים.

הנרי מולייסון: האיש שחי בהווה מתמשך

בשנת 1953 עבר צעיר בן 27 מקונטיקט, הנרי מולייסון, ניתוח מוח ניסיוני. הוא סבל מהתקפי אפילפסיה קשים מגיל צעיר, והתרופות לא עזרו. הנוירוכירורג וויליאם סקוביל הסיר משני צידי המוח את החלק הפנימי של האונות הרקתיות, כולל חלק גדול מההיפוקמפוס ומהאמיגדלה. ההתקפים פחתו מאוד. אבל מיד אחרי הניתוח התברר שמולייסון איבד את היכולת ליצור זיכרונות חדשים על אירועים ועובדות.

סקוביל והפסיכולוגית ברנדה מילנר ממכון הנוירולוגיה של מונטריאול פרסמו ב-1957 בכתב העת Journal of Neurology, Neurosurgery and Psychiatry את המאמר Loss of Recent Memory after Bilateral Hippocampal Lesions. במשך יותר מ-50 שנה, המטופל, שזוהה בספרות בראשי התיבות בלבד H.M., נבדק בידי כ-100 חוקרים. הוא יכול היה לשוחח בשטף, לזכור אירועים רבים מילדותו ולפתור תשבצים, אבל שכח אנשים שפגש כמה דקות קודם. סוזן קורקין מ-MIT, שחקרה אותו במשך עשרות שנים, תיארה שבכל פגישה הוא הכיר אותה מחדש.

אחד הממצאים החשובים ביותר הגיע מניסוי שערכה מילנר. מולייסון התבקש לצייר כוכב תוך הסתכלות על היד שלו במראה, משימה קשה מאוד בהתחלה. לאורך שלושה ימים, הביצועים שלו השתפרו בהדרגה, בדיוק כמו אצל אדם בריא. אבל בכל פעם הוא לא זכר שעשה את המשימה קודם. הממצא הוכיח שיש במוח יותר ממערכת זיכרון אחת: זיכרון של עובדות ואירועים, שתלוי בהיפוקמפוס, וזיכרון של מיומנויות, שנשען על מבנים אחרים, כמו הגרעינים הבסיסיים והמוחון.

מולייסון מת ב-2008, בגיל 82. המוח שלו נתרם למדע, וצוות בראשות ז'קופו אנזה מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו חתך אותו ל-2,401 פרוסות דקות וסרק אותן. המחקר, שפורסם ב-2014 בכתב העת Nature Communications, גילה שחלק מההיפוקמפוס נשאר בעצם שלם, וגם נגע קטן באונה המצחית השמאלית שלא היה ידוע קודם.

• 86 מיליארד תאי עצב ב-1.4 קילו: המדריך המלא למוח, אזור אחרי אזור
• הדופמין מנהל את התיק: מה מגלות סריקות המוח על החלטות השקעה, בועות ומסחר יתר

קלייב וירינג: זיכרון של שניות ספורות

מקרה קיצוני עוד יותר הוא של קלייב וירינג, מוזיקאי ומנצח בריטי, שב-1985 חלה בדלקת מוח שנגרמה מנגיף ההרפס. הנגיף הרס חלקים נרחבים מהאונות הרקתיות שלו, כולל ההיפוקמפוס, וגם חלק מהאונה המצחית. בניגוד למולייסון, וירינג איבד גם חלק גדול מהזיכרונות שלפני המחלה. ברברה וילסון, אלן בדלי ונרינדר קאפור תיארו את המקרה ב-1995 בכתב העת Journal of Clinical and Experimental Neuropsychology.

לפי התיעוד, החלון של הזיכרון של וירינג נמשך שניות ספורות. ביומן שלו הוא כתב שוב ושוב שהוא "ער לגמרי לראשונה", ומחק את השורה הקודמת. עם זאת, הוא המשיך לזהות את אשתו ולהתרגש בכל פעם שראה אותה, ושמר על היכולת לנגן בפסנתר ולנצח על מקהלה. המקרה שלו המחיש עד כמה זיכרון מוזיקלי ומיומנויות נשמרים במערכות נפרדות מהזיכרון של אירועים.

המוח המפוצל: שני אנשים בגולגולת אחת

בשנות ה-60 של המאה ה-20, נוירוכירורגים בקליפורניה החלו לטפל במטופלים עם אפילפסיה קשה באמצעות ניתוק הכפיס המוחי, גשר הסיבים שמחבר בין שתי ההמיספרות. הרעיון היה למנוע מההתקף לעבור מצד אחד של המוח לצד השני. בחיי היומיום, המטופלים נראו כמעט רגילים. אבל רוג'ר ספרי ותלמידו מייקל גזניגה מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) גילו שבניסויים מבוקרים מתגלה עולם אחר.

כשהציגו למטופל מילה לשדה הראייה השמאלי בלבד, כך שהמידע הגיע להמיספרה הימנית בלבד, הוא אמר שלא ראה דבר, כי מרכזי הדיבור נמצאים אצלו בהמיספרה השמאלית. אבל כשהתבקש לבחור ביד שמאל, שנשלטת בידי ההמיספרה הימנית, את החפץ שהמילה תיארה, הוא בחר נכון. כלומר, חצי אחד של המוח ידע משהו שהחצי השני לא היה מודע לו. ספרי קיבל על המחקרים האלה את פרס נובל לרפואה ב-1981.

גזניגה המשיך לחקור את התופעה. באחד הניסויים המפורסמים, הוצג להמיספרה השמאלית של מטופל ציור של רגל תרנגולת, ולהמיספרה הימנית ציור של נוף מושלג. ביד ימין המטופל בחר כרטיס עם ציור של תרנגולת, וביד שמאל בחר את חפירה לשלג. כשנשאל למה בחר את חפירה, ההמיספרה המדברת, שלא ראתה את השלג, המציאה מיד הסבר: צריך חפירה כדי לנקות את הלול. גזניגה כינה את המנגנון הזה "המפרש": מערכת בהמיספרה השמאלית שבונה סיפור הגיוני להתנהגות, גם כשאין לה את כל המידע.

• שמן דגים וזיכרון
• כבד שומני הוא חמש מחלות שונות: ניתוח גנטי של 4,600 חולים במאיו קליניק מסמן מי בסיכון הגבוה

גם הסיפור של המוח המפוצל לא נגמר שם. יאיר פינטו ועמיתיו מאוניברסיטת אמסטרדם פרסמו ב-2017 בכתב העת Brain מחקר על שני מטופלים שעברו ניתוק מלא של הכפיס המוחי. כשהוצגו להם גירויים בשדה הראייה השמאלי או הימני, הם הצליחו לציין את מיקום הגירוי ואת עצם הופעתו בכל אחת מהידיים, וגם בדיבור, בניגוד לחלק מהציפיות. לפי החוקרים, ייתכן שהתודעה נשארת מאוחדת במידה מסוימת, גם כשהמידע החזותי המפורט מפוצל. מחקרים אחרים ממשיכים לבדוק את השאלה, והוויכוח על מספר "התודעות" במוח מפוצל עדיין פתוח.

היד הזרה: כשהיד פועלת בלי רשות

אצל חלק מהמטופלים שעברו ניתוק של הכפיס המוחי, וגם אצל מטופלים עם שבץ או מחלה ניוונית בחלק האמצעי של האונה המצחית, מופיעה תופעה מוזרה במיוחד: תסמונת היד הזרה. היד, לרוב השמאלית, מבצעת פעולות מורכבות ומכוונות, בלי שהמטופל מרגיש שהוא רוצה בהן. היא יכולה לפתוח כפתורים שהיד השנייה סגרה, לתפוס חפצים, ולעיתים אף להתנגד ליד השנייה.

הנוירולוג הגרמני קורט גולדשטיין תיאר מקרה כזה כבר ב-1908, של אישה שהיד השמאלית שלה ניסתה לחנוק אותה. במחקר המודרני, סרג'יו דלה סאלה מאוניברסיטת אדינבורו ועמיתיו תיעדו כמה מקרים, והבחינו בין "יד זרה", שבה המטופל מרגיש שהיד אינה שלו, לבין "יד אנרכית", שבה המטופל מכיר בכך שהיד שלו אבל לא שולט בה. התופעה מראה שתחושת הבעלות על הגוף ותחושת הרצון החופשי הן תוצרים של מעגלים מוחיים מסוימים, ושאפשר לפגוע בהן בנפרד.

עיוורון פנים: כשהפנים של המשפחה נראות זרות

יוצא הדופן בתופעה שנקראת פרוסופגנוזיה, או עיוורון פנים, הוא שהראייה עצמה תקינה. המטופלים רואים עיניים, אף ופה, אבל לא מצליחים לחבר אותם לזהות מוכרת. חלקם לא מזהים את בני הזוג שלהם, את ילדיהם, ולעיתים אפילו את עצמם במראה. הם לומדים לזהות אנשים לפי קול, הליכה, תסרוקת או בגדים. הנוירולוג הגרמני יואכים בודאמר טבע את המונח ב-1947, אחרי שתיאר חיילים שנפגעו בראשם במלחמת העולם השנייה.

במשך שנים נחשבה התופעה לנדירה מאוד, ותוצאה של פגיעה מוחית. אבל מחקר של אינגו קנרכט ועמיתיו מאוניברסיטת מינסטר בגרמניה, שפורסם ב-2006 בכתב העת American Journal of Medical Genetics, מצא שכ-2.5% מתלמידי בתי ספר שנבדקו סבלו מפרוסופגנוזיה מולדת, כזו שהופיעה בלי פגיעה מוחית, ולעיתים קרובות חזרה בכמה בני משפחה. רוב האנשים עם התופעה לא ידעו שיש לה שם. האזור שקשור לזיהוי פנים, "אזור הפנים בפיתול הכישורי" (Fusiform Face Area), תואר בידי ננסי קנווישר ועמיתיה מאוניברסיטת הרווארד ומ-MIT ב-1997 בכתב העת Journal of Neuroscience.

תסמונת קפגרה: "זו לא אשתי, זו מתחזה"

ב-1923 תיארו הפסיכיאטר הצרפתי ז'וזף קפגרה ועמיתו ז'אן רבול-לשו מטופלת בשם "גברת M", שהייתה משוכנעת שבעלה, ילדיה ואנשים נוספים בסביבתה הוחלפו בכפילים זהים. התופעה קיבלה את השם תסמונת קפגרה. המטופלים מזהים את הפנים כנכונות, אבל טוענים בתוקף שמדובר במתחזה.

ויליאם הירסטיין וו.ס. רמצ'נדרן מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו בדקו ב-1997 מטופל בשם DS, שסבל מהתסמונת אחרי תאונת דרכים, ופרסמו את המחקר בכתב העת Proceedings of the Royal Society B. אצל אנשים בריאים, צפייה בפנים מוכרות מעוררת תגובה רגשית קלה, שנמדדת כעלייה במוליכות העור. אצל DS, התגובה הזאת לא הופיעה מול תמונות של הוריו. ההשערה, שהעלו כבר ב-1990 היידן אליס ואנדרו יאנג בכתב העת British Journal of Psychiatry, היא שהמסלול הרגשי שמחבר בין זיהוי הפנים לבין האמיגדלה נותק. המוח מזהה את הפנים, אבל לא מרגיש את החום המוכר, ומסיק שמשהו לא בסדר. מעניין שלפי התיעוד, DS לא חשב שאביו מתחזה כשדיבר איתו בטלפון, כי מסלול השמיעה לא נפגע.

עיוורון רואה: לראות בלי לדעת שרואים

לורנס וייסקרנץ מאוניברסיטת אוקספורד ועמיתיו תיארו ב-1974 בכתב העת Brain מטופל שנקרא DB, שחלק מקליפת הראייה שלו הוסר בניתוח להסרת גידול. בחלק של שדה הראייה שהיה מקושר לאזור שהוסר, DB דיווח שהוא לא רואה דבר. אבל כשהתבקש "לנחש" היכן הופיע אור או באיזה כיוון הונח קו, הוא ענה נכון בשיעור גבוה בהרבה ממקריות. וייסקרנץ כינה את התופעה "עיוורון רואה" (Blindsight).

ב-2008 פרסמו ביאטריס דה חלדר ועמיתיה מאוניברסיטת טילבורג בהולנד, יחד עם לורנס וייסקרנץ, מחקר בכתב העת Current Biology על מטופל בשם TN, שאיבד את קליפת הראייה בשתי ההמיספרות בעקבות שני אירועי שבץ, ונחשב עיוור לגמרי. החוקרים הציבו מכשולים במסדרון, וביקשו ממנו ללכת בלי מקל. TN עקף את כל המכשולים, בלי שיכול היה להסביר איך. ההסבר המקובל הוא שמסלולי ראייה עתיקים יותר, שעוברים דרך מבנים בגזע המוח ובתלמוס, ממשיכים לעבד מידע חזותי מחוץ למודעות.

מחקר המשך של דה חלדר ועמיתיה, שפורסם ב-1999 בכתב העת NeuroReport, בדק מטופל עם פגיעה בקליפת הראייה בצד אחד, שנקרא GY. כשהוצגו לו בצד העיוור סרטונים של פנים שמביעות רגשות שונים, הוא זיהה את הרגש בשיעור גבוה ממקריות, אף שאמר שלא ראה דבר. התופעה קיבלה את השם "עיוורון רואה רגשי", והיא מרמזת שמידע רגשי מגיע לאמיגדלה גם במסלול מהיר שעוקף את קליפת הראייה.

מקרה אחר, הפוך במידה מסוימת, תועד ב-1983 בידי יוזף צייל, ד. פון קרמון ונורברט מאי מגרמניה, בכתב העת Brain. מטופלת שנקראה LM, שנפגעה בשבץ באזור שמעבד תנועה, ראתה את העולם כרצף של תמונות קפואות. כשמזגה תה, הנוזל נראה לה כמו קרח, והיא לא הצליחה לדעת מתי הכוס מתמלאת. מכוניות שנראו רחוקות הופיעו לפתע קרובות מאוד. המקרה הדגים שעיבוד תנועה מתבצע באזור נפרד, שאפשר לפגוע בו בלי לפגוע בזיהוי צבע או צורה.

DF: לראות בלי לזהות, ולפעול בדיוק

מטופלת בריטית שזוהתה כ-DF נפגעה ב-1988 מהרעלת פחמן חד-חמצני, שפגעה באזורים באונה העורפית ובאונה הרקתית התחתונה. מלווין גודייל ודייוויד מילנר, שעבדו אז באוניברסיטת סנט אנדרוז ובאוניברסיטת מערב אונטריו, גילו שהיא לא מצליחה לזהות צורות, לתאר את הכיוון של קו או לומר אם חפץ ארוך או רחב. אבל כשהתבקשה להכניס כרטיס לחריץ שהוטה בזוויות שונות, היד שלה הסתובבה בדיוק לזווית הנכונה. במחקר שפרסמו ב-1991 ב-Nature, החוקרים הראו גם שכשהיא מושיטה יד לתפוס חפץ, האצבעות נפתחות לרוחב המתאים, אף שהיא לא יכולה להעריך את הרוחב במילים.

המקרה של DF היה בסיס מרכזי למודל של שני מסלולי ראייה: אחד שמשרת זיהוי ותפיסה מודעת, ואחר שמשרת הנחיה של פעולות, ופועל במידה רבה מחוץ למודעות. כלומר, המוח יכול "לדעת" איך לפעול מול חפץ, בלי לדעת מהו.

הגפה הרפאים והמראה

רוב האנשים שעברו קטיעה של יד או רגל ממשיכים לחוש את האיבר החסר, ורבים מהם סובלים בו מכאב, לעיתים חמור וממושך. התופעה, שנקראת גפת רפאים, תועדה כבר במאה ה-16 בידי המנתח הצרפתי אמברואז פארה, ותוארה בפירוט בידי הרופא האמריקאי סילאס וייר מיטשל, שטיפל בפצועי מלחמת האזרחים.

ו.ס. רמצ'נדרן ודיאן רוג'רס-רמצ'נדרן פרסמו ב-1996 ב-Proceedings of the Royal Society B שיטה פשוטה: קופסה עם מראה במרכזה. המטופל מכניס את היד הבריאה לצד אחד, ורואה במראה את ההשתקפות שלה במקום היד החסרה. כשהוא מזיז את היד הבריאה, נוצרת אשליה שהיד החסרה זזה. אצל חלק מהמטופלים, האשליה הקלה על תחושות של כיווץ וכאב בגפה החסרה. הממצא תמך ברעיון שכאב רפאים קשור לפער בין הפקודות שהמוח שולח לבין המשוב שהוא מקבל, ושהמוח מוכן "להאמין" למה שהעיניים רואות. ניסויים קליניים מבוקרים בהמשך הראו תוצאות מעורבות, אבל טיפול במראה נכלל היום בחלק מתוכניות השיקום.

האישה שלא מכירה פחד

ג'סטין פיינשטיין, ראלף אדולפס, אנטוניו דמסיו ודניאל טראנל מאוניברסיטת איווה פרסמו ב-2011 בכתב העת Current Biology מחקר על מטופלת שזוהתה כ-SM. היא סובלת ממחלה גנטית נדירה, תסמונת אורבך-וייטה, שגרמה להסתיידות ולהרס של האמיגדלה בשני צידי המוח. החוקרים לקחו אותה לחנות של חיות מחמד אקזוטיות, ושם היא החזיקה נחשים בסקרנות, וניסתה לגעת בעכביש גדול. בבית "רדוף רוחות" לקראת ליל כל הקדושים, היא צחקה והפחידה את אחד השחקנים. בשאלונים ובמעקב של שלושה חודשים, היא כמעט לא דיווחה על תחושת פחד.

ההיסטוריה האישית שלה כללה כמה אירועים מסכני חיים, כולל שוד באיומי סכין, שבהם לפי התיעוד לא הרגישה פחד. מחקר המשך מצא שגם מטופלים כמו SM יכולים לחוות פחד ופאניקה, אבל ממקור פנימי: כששאפו אוויר עם ריכוז גבוה של פחמן דו-חמצני, שמעורר תחושת חנק. כלומר, האמיגדלה חיונית לפחד מאיומים חיצוניים, אבל פחד ממקור פנימי נשען גם על מעגלים אחרים.

סינסתזיה: לשמוע צבעים ולראות מספרים

לא כל המקרים המוזרים נובעים מפגיעה. אצל חלק מהאנשים, גירוי בחוש אחד מעורר באופן אוטומטי חוויה בחוש אחר: אותיות או מספרים מופיעים בצבעים מסוימים, צלילים מעוררים צורות, ולעיתים מילים מעוררות טעמים. התופעה נקראת סינסתזיה. ג'וליה סימנר ועמיתיה מאוניברסיטת אדינבורו פרסמו ב-2006 בכתב העת Perception מחקר שבדק כ-1,190 אנשים, ומצא שכ-4.4% מהם חווים סוג כלשהו של סינסתזיה.

במשך שנים היו מדענים שחשדו שמדובר בדמיון או במטפורות. ו.ס. רמצ'נדרן ואדוארד האברד מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו פרסמו ב-2001 ב-Proceedings of the Royal Society B ניסוי שבו הוצג מערך של ספרות 5, ובתוכו ספרות 2 שיצרו צורה, למשל משולש. אנשים רגילים התקשו לזהות את הצורה במהירות. אנשים עם סינסתזיה של צבע וספרות זיהו אותה מהר יותר, כי הספרות 2 "נצבעו" אצלם בצבע אחר. הממצא הראה שמדובר בחוויה חושית אמיתית. ההשערה המובילה היא שיש בין אזורי מוח סמוכים חיבורים עודפים, שלא עברו "גיזום" בילדות.

הגידול ששינה התנהגות

מקרה אחד, שתועד ב-2003 בידי ג'פרי ברנס ורוסל סוורדלו מאוניברסיטת וירג'יניה בכתב העת Archives of Neurology, הדגים בצורה חדה את הקשר בין המוח להתנהגות מוסרית. גבר בן 40, מורה נשוי בלי היסטוריה של הפרעות, פיתח בתוך זמן קצר דחפים מיניים חריגים, כולל כלפי ילדים. בבדיקת MRI נמצא אצלו גידול גדול בקליפה האורביטופרונטלית הימנית. אחרי הסרת הגידול, ההתנהגות נעלמה. כשההתנהגות חזרה, הסריקה הראתה שהגידול צמח מחדש, ואחרי הסרה נוספת היא נעלמה שוב. המקרה מצוטט עד היום בדיונים על אחריות פלילית, רצון חופשי והגבולות בין מחלה לבין אופי.

מה המקרים האלה לימדו את המדע

המקרים האלה ממחישים עיקרון אחד: תפקודים שנראים לנו אחידים, כמו "לראות", "לזכור" או "להרגיש", מורכבים בפועל מרכיבים נפרדים, שכל אחד מהם נשען על מעגל מוחי אחר. אדם יכול לראות פנים בלי לזהות אותן, לזהות פנים בלי להרגיש קרבה, ללמוד מיומנות בלי לזכור שלמד, ולהגיב לאור שהוא לא מודע לו. רבים מהממצאים האלה הובילו לפיתוח כלי אבחון ושיקום, וגם לניסוח שאלות פילוסופיות על התודעה ועל העצמי. היום, כשטכנולוגיות כמו שתלי מוח וממשקי מוח-מחשב נכנסות לשימוש קליני, ההבנה של מעגלים מוחיים מסוימים חשובה מתמיד. להרחבה: השתל במוח שמאפשר לחולי ALS לחזור לתקשר

להרחבה:
במקום מקלדת ועכבר: מחשבי העתיד יתחברו למוח ישירות
המוח מכריע לפני שאתם מודעים - מחקר חדש