86 מיליארד תאי עצב ב-1.4 קילו: המדריך המלא למוח, אזור אחרי אזור
המוח האנושי שוקל בממוצע כ-1.3 עד 1.4 קילוגרם, בערך 2% ממשקל הגוף של אדם בוגר, אבל צורך כ-20% מהאנרגיה שהגוף מייצר במנוחה. בתוכו פועלים כ-86 מיליארד תאי עצב, שכל אחד מהם יכול ליצור אלפי חיבורים עם תאים אחרים. מכלול החיבורים האלה, שמוערך במאות טריליונים, אחראי על כל מה שאדם עושה, מרגיש וזוכר: מהנשימה ומקצב הלב, דרך הראייה, השפה והתנועה, ועד להחלטה לקנות מניה או להתאהב. ובכל זאת, רוב מה שידוע על חלוקת העבודה בתוך המוח נלמד בכ-150 השנים האחרונות, ובמידה רבה מתוך מקרים של אנשים שאזור מסוים במוחם נפגע.
המדריך הזה עובר על המבנה הבסיסי של המוח, מהתא הבודד ועד לאונות הגדולות, ומסביר איזה אזור אחראי על מה, ומה הגבולות של החלוקה הזאת.
כמה תאים יש במוח, ואיך יודעים
במשך עשרות שנים הופיע בספרי הלימוד המספר "100 מיליארד תאי עצב", אבל איש לא ספר אותם באמת. סוזנה הרקולנו-הוזל, חוקרת מהאוניברסיטה הפדרלית של ריו דה ז'ניירו, פיתחה שיטה שבה ממיסים רקמת מוח לתרחיף אחיד של גרעיני תאים, ואז סופרים דגימות ממנו. במחקר שפורסם ב-2009 בכתב העת Journal of Comparative Neurology, היא ועמיתיה ספרו את התאים בארבעה מוחות של גברים בוגרים, והגיעו לממוצע של כ-86 מיליארד תאי עצב וכ-85 מיליארד תאים שאינם תאי עצב.
הפתעה נוספת הייתה החלוקה הפנימית. המוחון, האזור הקטן בחלק האחורי התחתון של הראש, מכיל כ-69 מיליארד תאי עצב, כ-80% מכלל תאי העצב במוח, אף שמשקלו כ-10% בלבד ממשקל המוח. קליפת המוח הגדולה, שאחראית על חשיבה, שפה ותכנון, מכילה כ-16 מיליארד תאי עצב. כלומר, גודל של אזור לא מעיד בהכרח על מספר התאים בו.
הידעת?למי יש יותר תאי עצב: לאדם או לפיל?
לצד תאי העצב פועלים תאי הגליה: אסטרוציטים שתומכים בתאי העצב ומווסתים את הסביבה הכימית שלהם, אוליגודנדרוציטים שעוטפים את שלוחות התאים במיאלין, חומר שומני שמאיץ את מעבר האותות, ותאי מיקרוגליה שמשמשים מעין מערכת חיסון מקומית. בעבר נחשבו תאי הגליה ל"דבק" פסיבי. היום ידוע שהם משתתפים באופן פעיל בלמידה, בשינה ובמחלות כמו אלצהיימר.
תחנת הכוח: למה המוח כל כך יקר
מרקוס רייכל ודברה גוסנרד מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס סיכמו ב-2002 ב-PNAS את הידע על תקציב האנרגיה של המוח. איבר ששוקל כ-2% מהגוף צורך כ-20% מהחמצן ומהגלוקוז שהגוף צורך במנוחה. רוב האנרגיה הזאת לא מוקדשת למשימות מיוחדות כמו פתרון תרגיל, אלא לפעילות הבסיסית: שמירה על הפרשי המטען החשמלי בין פנים התא לחוצה לו, שחרור וקליטה של מוליכים עצביים, ותחזוקת הסינפסות. כשאדם עובר ממנוחה למשימה מאומצת, צריכת האנרגיה הכוללת של המוח עולה בכמה אחוזים בלבד.
המשמעות היא שהמוח פועל כל הזמן במלוא הכוח, גם כשנראה שהוא "נח". מסיבה זו הוא רגיש מאוד להפסקה באספקת הדם. אחרי כמה שניות בלי זרימת דם מופיע אובדן הכרה, ואחרי כמה דקות מתחילים להיגרם נזקים בלתי הפיכים לתאי עצב. זו הסיבה שבשבץ מוחי כל דקה חשובה כל כך, ושהטיפול נמדד בזמן מרגע הופעת התסמינים.
איך תא עצב מדבר
תא עצב טיפוסי בנוי מגוף תא, משלוחות קצרות ומסועפות שקולטות אותות (דנדריטים), ומשלוחה ארוכה אחת שמעבירה אותות הלאה (אקסון). כשהתא מקבל מספיק גירוי, נוצר בו אות חשמלי שנקרא פוטנציאל פעולה, שנע לאורך האקסון במהירות שיכולה להגיע לעשרות מטרים בשנייה ויותר, בעיקר כשהאקסון עטוף במיאלין. בקצה האקסון, האות החשמלי הופך לאות כימי: התא משחרר חומרים שנקראים מוליכים עצביים, כמו גלוטמט, GABA, דופמין או סרוטונין, אל מרווח זעיר שנקרא סינפסה. התא הבא קולט אותם, ואז מחליט, לפי סך כל האותות שקיבל, אם להמשיך את השרשרת.
החיבורים האלה משתנים כל הזמן. כשתאים מופעלים יחד שוב ושוב, הקשר ביניהם מתחזק, עיקרון שהפסיכולוג דונלד הב מאוניברסיטת מקגיל ניסח כבר ב-1949. היכולת הזאת, שנקראת פלסטיות עצבית, היא הבסיס הביולוגי ללמידה ולזיכרון.
המבנה הגדול: שלוש קומות
דרך פשוטה להבין את המוח היא לחלק אותו לשלושה חלקים עיקריים. בבסיס נמצא גזע המוח, שמחבר את המוח לחוט השדרה ושולט בתפקודים שאינם דורשים מחשבה: נשימה, קצב הלב, ויסות כלי הדם, בליעה ומעגלי שינה וערות. פגיעה בגזע המוח מסוכנת במיוחד, משום שהיא עלולה לפגוע בתפקודים החיוניים לחיים. מאחורי גזע המוח נמצא המוחון, שאחראי על תיאום תנועות, שיווי משקל ודיוק. כשאדם לומד לרכוב על אופניים או להקליד בלי להסתכל, המוחון לומד יחד איתו. מחקרים בשנים האחרונות מצביעים על כך שלמוחון יש תפקיד גם בשפה, בקשב ובוויסות רגשי.
הקומה העליונה והגדולה ביותר היא המוח הגדול, שמחולק לשתי המיספרות, ימנית ושמאלית. כל המיספרה שולטת בעיקר בצד הנגדי של הגוף: ההמיספרה השמאלית מזיזה את היד הימנית, ולהפך. שתי ההמיספרות מחוברות בגשר של סיבים שנקרא הכפיס המוחי (Corpus Callosum), שמכיל כ-200 מיליון סיבי עצב.
המעטפת החיצונית של המוח הגדול, קליפת המוח, עבה כ-2 עד 4 מילימטרים, אבל היא מקופלת בקפלים ובחריצים, כך ששטחה גדול בהרבה ממה שנראה מבחוץ. כל המיספרה מחולקת לארבע אונות עיקריות, שלכל אחת מהן תפקידים מרכזיים.
האונה המצחית: המנהלת
האונה המצחית, מאחורי המצח, היא הגדולה מבין האונות. בחלק האחורי שלה נמצאת קליפת המוח המוטורית, רצועה שמפעילה את שרירי הגוף. הנוירוכירורג וויילדר פנפילד ממכון הנוירולוגיה של מונטריאול מיפה אותה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, כשגירה בזרם חלש נקודות במוח של מטופלים ערים לפני ניתוחי אפילפסיה. הוא ועמיתו אדווין בולדריי פרסמו ב-1937 בכתב העת Brain את המפה שהפכה מפורסמת בשם "ההומונקולוס": דמות מעוותת שבה הידיים, השפתיים והלשון ענקיות, כי לאזורים האלה מוקצה שטח גדול במיוחד בקליפת המוח.
החלק הקדמי של האונה המצחית, הקליפה הקדם-מצחית, אחראי על מה שמכונה "תפקודים ניהוליים": תכנון, קבלת החלטות, ריסון דחפים, זיכרון עבודה והתאמת ההתנהגות לנסיבות. זה האזור האחרון במוח שמשלים את הבשלתו, תהליך שנמשך אל תוך שנות ה-20 לחיים. מחקר מאוניברסיטת קיימברידג' הציע שחלק משלבי ההתפתחות של רשתות המוח נמשכים אף מעבר לכך. להרחבה: המוח מתבגר עד גיל 32: למה זה חשוב? וגם - מה זה "המוח הגמיש"?
- שמן דגים וזיכרון
- כבד שומני הוא חמש מחלות שונות: ניתוח גנטי של 4,600 חולים במאיו קליניק מסמן מי בסיכון הגבוה
התפתחות המוח בילדות כוללת שני תהליכים שנראים הפוכים. בשנים הראשונות לחיים נוצרים חיבורים חדשים בקצב מהיר מאוד. פיטר האטנלוכר מאוניברסיטת שיקגו ספר סינפסות ברקמת מוח של אנשים בגילים שונים, ומצא שצפיפות הסינפסות בקליפת המוח מגיעה לשיא בילדות המוקדמת, ואז יורדת בהדרגה לאורך הילדות וההתבגרות. הירידה הזאת, שנקראת "גיזום סינפטי", אינה סימן לאובדן, אלא לייעול: חיבורים שבשימוש נשמרים ומתחזקים, וחיבורים שאינם בשימוש מסולקים. במקביל, תהליך עטיפת האקסונים במיאלין נמשך שנים ארוכות, ומתקדם בערך מהחלק האחורי של המוח לחלקו הקדמי. זו אחת הסיבות לכך שהקליפה הקדם-מצחית היא מהאזורים האחרונים שמגיעים לבשלות.
באונה המצחית השמאלית, אצל רוב האנשים, נמצא גם אזור ברוקה, שקשור להפקת דיבור. הרופא הצרפתי פייר פול ברוקה תיאר אותו ב-1861, על בסיס בדיקת המוח של מטופל בשם לואי ויקטור לבורן, שהבין דיבור אבל יכול היה להגות כמעט הברה אחת בלבד, "טאן". אחרי מותו, ברוקה מצא פגיעה באזור מוגבל באונה המצחית השמאלית. זו הייתה אחת הראיות הראשונות לכך שתפקיד מורכב כמו שפה תלוי באזורים מסוימים במוח.
האונה הקודקודית: מפת הגוף והמרחב
מאחורי האונה המצחית, מעל האוזניים ולכיוון החלק העליון של הראש, נמצאת האונה הקודקודית. ממש מאחורי הרצועה המוטורית נמצאת קליפת המוח הסומטו-סנסורית, שמקבלת מידע על מגע, טמפרטורה, כאב ותנוחת הגוף. גם כאן פנפילד מצא מפה של הגוף, שבה אצבעות הידיים והשפתיים תופסות שטח גדול מאוד.
האונה הקודקודית משלבת מידע מחושים שונים כדי לבנות תחושה של מרחב: איפה הגוף נמצא, איפה החפצים סביבו, ואיך להושיט יד ולתפוס כוס. היא מעורבת גם בעיבוד מספרים וכמויות. פגיעה באונה הקודקודית הימנית יכולה לגרום לתופעה שנקראת "הזנחה חד-צדדית", שבה מטופלים מתעלמים מהצד השמאלי של העולם: אוכלים מחצית מהצלחת, או מגלחים צד אחד של הפנים, בלי להיות מודעים לכך.
האונה הרקתית: שמיעה, שפה וזיכרון
האונה הרקתית נמצאת בצידי הראש, מאחורי הרקות. בה ממוקמת קליפת השמע הראשונית, שמעבדת צלילים לפי תדר. בחלק האחורי של האונה הרקתית השמאלית נמצא אזור ורניקה, שקשור להבנת שפה. הנוירולוג הגרמני קרל ורניקה תיאר ב-1874 מטופלים שדיברו בשטף, אבל בלי משמעות, והתקשו להבין מה אומרים להם. השילוב בין התיאורים של ברוקה ושל ורניקה הוביל למודל הקלאסי של השפה במוח, שבו אזור אחד אחראי בעיקר להפקה ואחר בעיקר להבנה. היום ידוע שהמודל הזה פשטני, ושהשפה נשענת על רשת רחבה של אזורים, אבל הוא עדיין משמש בסיס בהוראת נוירולוגיה.
בחלק הפנימי של האונה הרקתית נמצאים שני מבנים חשובים במיוחד. ההיפוקמפוס, שצורתו מזכירה סוסון ים, חיוני ליצירת זיכרונות חדשים על אירועים ועובדות, ולניווט במרחב. מחקר של אלינור מגווייר ועמיתיה מאוניברסיטת קולג' לונדון, שפורסם ב-2000 ב-PNAS, מצא שאצל נהגי מוניות בלונדון, שנדרשים לשנן את מפת אלפי הרחובות בעיר, החלק האחורי של ההיפוקמפוס גדול יותר מאשר אצל קבוצת השוואה, ושגודלו עולה עם שנות הוותק בעבודה. ממצא זה נחשב לאחת הדוגמאות המוכרות לפלסטיות של המוח הבוגר. להרחבה: דיכאון עוצר ייצור תאי מוח חדשים - המחקר שמצא את התקיעה בהיפוקמפוס
לצד ההיפוקמפוס נמצאת האמיגדלה, מבנה קטן בצורת שקד, שמעורב בזיהוי איומים, בפחד ובחיבור בין רגש לזיכרון. זו הסיבה שאירועים רגשיים נחרתים בזיכרון חזק יותר מאירועים אפורים. האמיגדלה מעורבת גם בעיבוד של הבעות פנים, במיוחד הבעות של פחד.
האינסולה והחגורה: החיבור בין הגוף לרגש
עמוק בתוך החריץ שמפריד בין האונה הרקתית לאונה המצחית מסתתר אזור שנקרא האינסולה. היא מקבלת מידע מתוך הגוף: דופק, נשימה, רעב, כאב, טמפרטורה ומצב מערכת העיכול. היכולת לחוש את המצב הפנימי של הגוף נקראת אינטרוצפציה, והאינסולה נחשבת לאחד המרכזים שלה. היא מעורבת גם בתחושת גועל, באמפתיה לכאב של אחרים ובהערכת סיכון, ולכן מופיעה במחקרים רבים על החלטות כלכליות.
קליפת החגורה הקדמית (Anterior Cingulate Cortex), שעוטפת את החלק הקדמי של הכפיס המוחי, משתתפת בזיהוי טעויות ובקונפליקטים בין תגובות. כשאדם עושה טעות במשימה, נרשם באזור הזה אות חשמלי מהיר שניתן למדוד בפחות מעשירית שנייה. האזור קשור גם לחוויה הרגשית של כאב, בנוסף לתחושה עצמה: מטופלים שעברו ניתוחים באזור הזה, בעבר, תיארו שהם עדיין חשים בכאב, אבל שהוא מטריד אותם פחות.
האונה העורפית: הראייה
האונה העורפית, בחלק האחורי של הראש, מוקדשת כמעט כולה לראייה. המידע מהעיניים עובר דרך התלמוס אל קליפת הראייה הראשונית, ומשם לעשרות אזורים נוספים שמעבדים צבע, צורה, תנועה ועומק. דייוויד היובל וטורסטן ויזל, שעבדו באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ובהמשך בהרווארד, גילו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 שתאים בקליפת הראייה מגיבים באופן סלקטיבי לקווים בזווית מסוימת. על התגליות האלה הם קיבלו את פרס נובל לרפואה ב-1981, יחד עם רוג'ר ספרי.
הידעת?מה ההבדל בין חומר אפור לחומר לבן?
מהאונה העורפית יוצאים שני "מסלולים" עיקריים. המסלול התחתון, לכיוון האונה הרקתית, עוסק בזיהוי: מה האובייקט, ושל מי הפנים. המסלול העליון, לכיוון האונה הקודקודית, עוסק במיקום ובתנועה: איפה האובייקט ואיך לפעול מולו. החלוקה הזאת מסבירה למה פגיעה במקומות שונים יכולה לגרום להפרעות ראייה שונות מאוד זו מזו.
המבנים העמוקים: תחנת הממסר, התרמוסטט ומעגלי התנועה
במרכז המוח, מתחת לקליפה, פועלים כמה מבנים שעבודתם פחות מוכרת לציבור, אבל חיונית. התלמוס הוא תחנת ממסר מרכזית: כמעט כל המידע החושי, למעט ריח, עובר דרכו בדרך לקליפת המוח. ההיפותלמוס, שגודלו כגודל שקד, שולט בטמפרטורת הגוף, ברעב ובצמא, במחזור השינה ובמערכת ההורמונים, דרך השפעתו על בלוטת יותרת המוח. הוא מעין תרמוסטט ראשי של הגוף.
חוש הריח הוא יוצא הדופן הבולט במערכת הזאת. אותות הריח עוברים מהאף אל פקעת הריח, בבסיס האונה המצחית, ומשם ישירות לאזורים באונה הרקתית, כולל האמיגדלה ואזורים סמוכים להיפוקמפוס, בלי לעבור קודם בתלמוס. הקשר הישיר הזה עשוי להסביר למה ריח מוכר יכול לעורר זיכרון רגשי חי מהילדות בתוך שנייה. ירידה בחוש הריח היא גם אחד הסימנים המוקדמים של מחלות ניווניות כמו פרקינסון ואלצהיימר, ולעיתים מופיעה שנים לפני התסמינים המוכרים. בדיקות ריח פשוטות נבדקות היום במחקר ככלי סינון אפשרי לזיהוי מוקדם של מחלות כאלה.
הגרעינים הבסיסיים הם קבוצת מבנים שקשורים לבחירת תנועה, להרגלים וללמידה מבוססת תגמול. אחד מהם, החומר השחור (Substantia Nigra), מכיל תאים שמייצרים דופמין. במחלת פרקינסון, התאים האלה מתים בהדרגה, ותוצאת המחסור בדופמין היא רעד, נוקשות ואיטיות בתנועה. הטיפולים בפרקינסון, מתרופות שמחליפות את הדופמין ועד לגירוי מוחי עמוק באמצעות אלקטרודות מושתלות, מבוססים על ההבנה של המעגלים האלה.
איך מסתכלים לתוך מוח חי
רוב מה שידוע על חלוקת התפקידים במוח נלמד בעבר מפגיעות מוחיות ומבדיקת מוחות אחרי המוות. ההדמיה המודרנית שינתה את כללי המשחק. סייג'י אוגאווה ועמיתיו במעבדות בל של AT&T תיארו ב-1990 ב-PNAS את אות ה-BOLD, השינוי בתכונות המגנטיות של הדם כשהוא מעביר חמצן. האות הזה הוא הבסיס ל-fMRI, שיטה שמאפשרת לראות אילו אזורים במוח צורכים יותר חמצן בזמן שאדם קורא, נזכר או מחליט. סורקי MRI מיוצרים בידי חברות כמו ג'נרל אלקטריק הלת'קר, סימנס הלת'יניירס ופיליפס, והם כלי עבודה מרכזי בבתי חולים ובמעבדות מחקר.
ב-2016 פרסמו מת'יו גלאסר, דייוויד ואן אסן ועמיתיהם מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ב-Nature מפה חדשה של קליפת המוח, שהתבססה על נתוני הדמיה של כ-210 מבוגרים צעירים במסגרת פרויקט הקונקטום האנושי. המפה חילקה כל המיספרה ל-180 אזורים, מתוכם 97 אזורים שלא תוארו קודם. במקביל, פרויקטים של מיפוי חיבורים מלא, שנקראים קונקטומים, מתקדמים מזבוב הפירות לעבר יונקים. להרחבה: לפני ואחרי קונקטום: המפה שחושפת כיצד המוח עובד באמת
האם נוצרים תאי עצב חדשים במוח הבוגר
במשך רוב המאה ה-20 שלטה ההנחה שאדם נולד עם כל תאי העצב שיהיו לו אי פעם. בשנות ה-90 הראו מחקרים שבהיפוקמפוס של בני אדם בוגרים נוצרים תאים חדשים, ומאז מתנהל ויכוח ער. ב-2018 פרסמו שון סורלס, ארטורו אלוורז-בוילה ועמיתיהם מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו ב-Nature מחקר שבו לא מצאו עדות משמעותית לתאי עצב חדשים בהיפוקמפוס של מבוגרים. כעבור כחודש פרסמה מאורה בולדריני מאוניברסיטת קולומביה ב-Cell Stem Cell מחקר שהגיע למסקנה הפוכה: גם בגיל מבוגר נוצרים אלפי תאים חדשים.
ב-2019 פרסמה מריה ייורנס-מרטין ועמיתיה ממדריד ב-Nature Medicine מחקר שהציע שחלק מההבדלים נובעים מאופן שימור הרקמה: כשהמוח מקובע מהר אחרי המוות, קל יותר לזהות את התאים הצעירים. הם מצאו עדויות לתאים חדשים גם אצל אנשים בסוף שנות ה-80 לחייהם, ומספר קטן יותר אצל חולי אלצהיימר. הוויכוח לא הוכרע סופית, אבל הוא חשוב: אם מדובר בתהליך פעיל, ייתכן שאפשר להשפיע עליו בפעילות גופנית, בשינה או בתרופות.
מה המוח עושה בלילה
שינה היא אחד המצבים המורכבים ביותר של המוח. במהלך הלילה המוח עובר בין שלבים של שינה עמוקה, שבה גלים חשמליים איטיים ומסונכרנים שוטפים את הקליפה, לבין שינת חלום (REM), שבה הפעילות דומה לערות. מחקרים רבים מצביעים על כך שבשינה מתקבעים זיכרונות שנרכשו במהלך היום, בתהליך שבו ההיפוקמפוס "משדר" שוב את הדפוסים לקליפת המוח.
ב-2013 פרסמו לולו שיה, מאיקן נדרגארד ועמיתיהם מאוניברסיטת רוצ'סטר ב-Science מחקר על עכברים, שבו המרווח בין התאים במוח גדל בכ-60% בזמן שינה, וזרימת הנוזל שמנקה פסולת, כולל חלבון העמילואיד שקשור לאלצהיימר, התגברה. הממצא הוליד את המושג "המערכת הגלימפטית", אבל בשנים שאחרי כן התפרסמו גם מחקרים שערערו על חלק מהמסקנות. להרחבה: המוח שוטף את עצמו בלילה: הסיפור שכולם מכירים, והמחלוקת שמתנהלת סביבו עכשיו
המיתוסים: 10%, צד שמאל וצד ימין
אחד המיתוסים הנפוצים הוא שאדם משתמש ב-10% בלבד מהמוח שלו. מחקרי הדמיה מראים שבמהלך יום רגיל כמעט כל אזורי המוח פעילים, גם אם לא כולם בו זמנית. גם במנוחה, רשת אזורים שנקראת "רשת ברירת המחדל", שתוארה בידי מרקוס רייכל ועמיתיו מאוניברסיטת וושינגטון ב-2001 ב-PNAS, פעילה מאוד, בעיקר כשאדם חושב על עצמו, נזכר בעבר או מדמיין את העתיד. גם מבחינה אבולוציונית, איבר שצורך חמישית מהאנרגיה של הגוף לא היה נשמר אם רובו היה מיותר.
מיתוס אחר מחלק אנשים ל"שמאליים", אנליטיים והגיוניים, ול"ימניים", יצירתיים ואינטואיטיביים. אכן יש בין ההמיספרות חלוקת עבודה מסוימת: אצל רוב האנשים, שפה מעובדת בעיקר בצד שמאל, וחלק מהיבטי הקשב המרחבי בצד ימין. אבל מחקר של ג'ארד נילסן ועמיתיו מאוניברסיטת יוטה, שפורסם ב-2013 בכתב העת PLOS ONE ובחן סריקות של יותר מ-1,000 אנשים, לא מצא ראיה לכך שאנשים מסוימים משתמשים בהמיספרה אחת יותר מהשנייה באופן כללי.
המוח כרשת, ולא כאוסף של חדרים
החלוקה לאזורים מועילה כדי להבין את המוח, אבל היא גם פישוט. כמעט כל פעולה מורכבת, מקריאת מילה ועד להחלטה כלכלית, מערבת רשת של אזורים שמתקשרים ביניהם בקצב מהיר. כשאזור אחד נפגע, אזורים אחרים יכולים לעיתים לקחת על עצמם חלק מהתפקיד, בעיקר אצל ילדים, שהמוח שלהם גמיש יותר. זו אחת הסיבות לכך ששיקום אחרי שבץ מוחי אפשרי, ושתרגול ממושך מצליח להחזיר יכולות שנראו אבודות.
המוח גם משתנה לאורך החיים. חלק מהיכולות, כמו מהירות עיבוד, מתחילות לרדת כבר בגיל צעיר יחסית, בעוד שידע כללי ואוצר מילים ממשיכים להשתפר שנים ארוכות. להרחבה: מה יורד ומה דווקא משתפר במוח אחרי גיל 50
להרחבה:
המוח מכריע לפני שאתם מודעים - מחקר חדש
47 שניות: כמה זמן המוח נשאר על משימה אחת, ומה גובה כל החלפה
