47 שניות: כמה זמן המוח נשאר על משימה אחת, ומה גובה כל החלפה

משך הקשב הממוצע של אדם מול מסך בודד עומד היום על כ-47 שניות. בתחילת שנות האלפיים אותה מדידה נתנה שתי דקות וחצי. את הנתונים אספה גלוריה מארק, פרופסור למדעי המידע באוניברסיטת קליפורניה באירוויין, שעוקבת כבר שני עשורים אחרי עובדי ידע בעזרת תוכנות שמתעדות כל מעבר בין חלונות, ובעזרת משקיפים שיושבים לצידם ורושמים מה קרה.

בפודקאסט Speaking of Psychology של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי היא תיארה את המגמה: "עוד ב-2004 מצאנו שמשך הקשב הממוצע בכל מסך הוא שתי דקות וחצי בממוצע. עם השנים הוא התקצר. סביב 2012 מצאנו שהוא 75 שניות". על השנים האחרונות הוסיפה: "בחמש-שש השנים האחרונות מצאנו שהוא כ-47 שניות בממוצע, ואחרים שחזרו את התוצאה הזו בהפרש של כמה שניות".

שווה להצמיד למספר הזה את הסייג שלו. המדידות נעשו על עובדי ידע מול מחשב, בעיקר במשרדים בארצות הברית, בקבוצות שמונות עשרות משתתפים בכל סבב. הן מתארות התנהגות מול מסך, במקום קיבולת קשב כללית של המוח, ומי שקורא ספר או מרכיב רהיט מתנהג אחרת לגמרי. הירידה מ-150 שניות ל-47 היא ממצא חזק בתוך ההקשר הזה, והרחבה שלו לכלל האוכלוסייה דורשת עבודה נוספת.

הניסוי מ-1927 והשיטה מ-1995

הרעיון שהחלפה בין משימות גובה מחיר מדיד עתיק בהרבה מהמסכים. ב-1927 פרסם הפסיכולוג ארתור ג'רסילד עבודה בשם Mental Set and Shift בסדרת Archives of Psychology. השיטה שלו הייתה ישירה: נבדקים קיבלו רשימות של פריטים, פעם עם משימה אחידה ופעם עם שתי משימות שמתחלפות לסירוגין. הזמן הכולל לרשימה המעורבת יצא ארוך יותר. הפער בין שתי הרשימות קיבל את השם עלות החלפה, והוא נשאר המונח המרכזי בתחום עד היום.

הפרדיגמה שבה משתמשים כיום נבנתה ב-1995 בידי רוברט רוג'רס וסטיבן מונסל, שפעלו אז בקיימברידג', במאמר Costs of a Predictable Switch Between Simple Cognitive Tasks בכתב העת Journal of Experimental Psychology: General. השניים רצו לנטרל הסברים חלופיים לממצא של ג'רסילד, ולכן בנו מבנה שנקרא alternating runs: הנבדק מבצע שתי פעימות מאותה משימה, אחר כך שתי פעימות מהמשימה השנייה, וחוזר חלילה. כך ההחלפה צפויה לחלוטין, וגם הפעימות שאחרי ההחלפה נמדדות בתוך אותו בלוק. התוצאה: הפעימה הראשונה שאחרי המעבר איטית יותר ומדויקת פחות. הכנה מוקדמת מקצרת את הפער, ושארית שלו נשארת גם כשמעניקים לנבדק הרבה זמן להתארגן. אותה שארית עקשנית מעסיקה חוקרים כבר שלושה עשורים.

המחקר שהוציא את הנושא מהמעבדה אל עולם הניהול פורסם ב-2001 בכתב העת Journal of Experimental Psychology: Human Perception and Performance. ג'ושוע רובינשטיין, דיוויד מאייר וג'פרי אוונס בנו ארבעה ניסויים שבהם מבוגרים צעירים החליפו בין משימות כמו פתרון תרגילי חשבון ומיון עצמים גיאומטריים, ומדדו את מהירות הביצוע כתלות בשני משתנים: מידת ההיכרות עם המשימה ומידת המורכבות של הכללים. ככל שהמשימה הייתה מורכבת יותר, כך אבד יותר זמן במעבר. משימות מוכרות החזירו את הנבדקים למהירות מלאה מהר יותר ממשימות חדשות.

מאייר, מאוניברסיטת מישיגן, ניסח את המשמעות המצטברת בהודעה שהפיץ איגוד הפסיכולוגים האמריקאי: אפילו חסימות מנטליות קצרות שנוצרות מהמעבר בין משימות עלולות לעלות עד 40 אחוזים מזמן העבודה היצרני של אדם. המספר הזה הפך לאחד המצוטטים בעולם הניהול, וכדאי לזכור מה עומד מאחוריו. במעבדה עצמה ההחלפה גובה לעיתים עשיריות שנייה בודדות, וה-40 אחוזים הם הערכה של הצטברות לאורך יום עבודה שלם.

מה קורה במשרד עצמו

מארק העבירה את השאלה לסביבה האמיתית. בעבודות השדה שלה עולה שההפרעות מגיעות משני מקורות: חיצוניות, כמו הודעה נכנסת או עמית שנעצר ליד השולחן, ופנימיות, כלומר האדם עצמו עוזב את מה שהוא עושה ופותח משהו אחר. החלק הפנימי תופס נתח משמעותי מסך ההפרעות, וזה מסביר למה השתקת התראות לבדה מספקת פתרון חלקי.

המספר המזוהה ביותר עם מארק, 23 דקות ו-15 שניות עד לחזרה מלאה למשימה שנקטעה, ראוי לזהירות. מי שניסה לאתר את המקור הראשוני שלו מצא שהוא מופיע בעיקר בראיונות שהעניקה ובכתבות שנשענו עליהם. המאמר No Task Left Behind משנת 2005, שאליו מפנים לרוב, עוסק בהסתברות שמשימה תחודש באותו יום. עבודה אחרת מ-2007 דיווחה על טווח התאוששות של 11 עד 16 דקות, ומארק עצמה נוקבת בשנים האחרונות בכ-25 דקות. הכיוון של הממצא יציב, הדיוק העשרוני שלו פחות.

• נסיכים של AI: איך האמפתיה המלאכותית מייצרת דור שלא מסוגל לשמוע "לא"
• 65 אלף דולר ביד או הטלת מטבע ל-1.3 מיליון: מה באמת בוחר המוח שלנו

המנגנון עצמו, לדבריה, פשוט: "בכל פעם שאתה מחליף את הקשב שלך, אתה צריך להתמצא מחדש באותה פעילות חדשה, באותו דבר חדש שאתה שם לב אליו, וזה לוקח קצת זמן". היא מוסיפה שההחלפה המהירה גובה מחיר בדיוק: "כשאנשים מסיטים את הקשב שלהם כל כך מהר, וזה ריבוי משימות, כשאתה ממשיך להחליף את הקשב בין פעילויות שונות, אנשים עושים יותר טעויות". במחקריה נמצא גם מתאם בין תדירות ההחלפה לבין מדדי מתח פיזיולוגיים שנאספו ממדי דופק שהנבדקים ענדו.

הסבר משלים לזמן ההתאוששות הארוך הגיע מכיוון מחקר הניהול. סופי לרוי פרסמה ב-2009 בכתב העת Organizational Behavior and Human Decision Processes עבודה שבחנה מה קורה כשאדם עובר ממשימה למשימה לפני שסיים את הראשונה, וטבעה את המונח שארית קשב: חלק מהמשאב הקוגניטיבי ממשיך להתעסק במשימה שנעזבה, ולכן הביצוע במשימה החדשה יורד. הממצא המעניין שם הוא שדווקא דד-ליין הדוק על המשימה הראשונה הקטין את השארית, כנראה מפני שהוא אילץ את העובד להגיע לתחושת סגירה. מכאן ההמלצה המעשית לרשום בשתי שורות איפה בדיוק הופסקה העבודה, פעולה שמייצרת סגירה מלאכותית ומקצרת את זמן ההתמצאות בחזרה.

הממצא מסטנפורד שעדיין במחלוקת

ב-2009 פרסמו אייל אופיר, קליפורד נאס ואנתוני וגנר מאוניברסיטת סטנפורד מאמר בכתב העת PNAS שביקש לבדוק השערה הפוכה: אולי מי שמתרגל ריבוי משימות מדיה כל היום פיתח יכולת עדיפה לנהל כמה זרמי מידע במקביל. החוקרים בנו מדד לתדירות ריבוי המשימות והשוו קבוצה של מרבי-ריבוי לקבוצה של ממעטים. הכיוון של התוצאות היה הפוך מההשערה. מרבי ריבוי המשימות התגלו כפגיעים יותר להסחה מגירויים סביבתיים זרים ומייצוגים זרים בזיכרון, וגם שילמו עלות החלפה גדולה יותר במבחן ההחלפה עצמו.

הממצא הפך לנכס תרבותי, והוא גם ספג ביקורת מתודולוגית ממושכת. ב-2017 פורסמו בכתב העת Attention, Perception, & Psychophysics שתי עבודות שחזור בלוויית מטא-אנליזה. ב-2021 פרסמו דאגלס פארי ודניאל לה רו מאוניברסיטת סטלנבוש שבדרום אפריקה מטא-אנליזה רחבה בכתב העת Cyberpsychology, שכיסתה 118 בדיקות מתוך 32 מחקרים. האפקט המצרפי יצא קטן, ובמבחנים מבוססי ביצוע, אלה שדומים ביותר לשיטה המקורית, הוא היה זניח. המסקנה שלהם הייתה שדווקא בשיטות הקרובות ביותר למחקר המקורי התוצאות החזיקו מעמד במידה מוגבלת, ושעשור אחרי כן התחום נותר באותו מרחק מהבנה של שליטה קוגניטיבית אצל מי שמרבה בריבוי משימות מדיה.

ההבחנה שכן מחזיקה מעמד היא בין שילוב לבין החלפה. פעולה שהפכה אוטומטית, כמו הליכה או קיפול כביסה, מתקיימת בנוחות במקביל לשיחה, מפני שהיא דורשת מעט ממשאב הקשב המרכזי. שתי משימות שדורשות שתיהן עיבוד שפה, קבלת החלטה או חישוב נכנסות לתור, והמוח מחליף ביניהן במהירות במקום להריץ אותן יחד. מכאן שהשאלה המעשית נוגעת לזהות הצירוף שעומד על הפרק, יותר מאשר לשאלה הכללית אם ריבוי משימות אפשרי.

• המדד שמנבא תוחלת חיים טוב מכולסטרול ומעישון, ונעדר כמעט לגמרי מהמרפאה
• השמש נראית שקטה, אבל בפנים מתחוללת סערה שמסכנת את העולם הדיגיטלי

עבור מי שעובד מול מסך, ההשלכות התפעוליות ברורות למדי: בלוקים רצופים של עבודה על משימה אחת, השתקת התראות בשעות העבודה העמוקה, ריכוז הטיפול בדואר ובהודעות לחלונות זמן קבועים. מארק עצמה מציעה גישה מרוככת: לפזר לאורך היום פעילויות קלות שמאפשרות למשאב הקשב להתאושש, במקום לדרוש ריכוז מלא לאורך שעות רצופות.

מה שעדיין פתוח הוא גודל האפקט מחוץ למעבדה. עלות ההחלפה שנמדדת במילישניות מבוססת היטב, והתרגום שלה לאחוזי פרודוקטיביות בארגון נשען על שרשרת הנחות. השאלה שתיבחן בשנים הקרובות היא האם מדידות שדה עם חיישנים ועם תיעוד אוטומטי של פעילות יצליחו לתמחר את המעבר במונחים שמנהל יכול לעבוד איתם.