ארתור פיגו - כשהמחיר בשוק מפספס את הנזק לצד שלישי

ארתור ססיל פיגו נולד ב-18 בנובמבר 1877 ברייד שבאי וייט, בנם של קצין צבא בריטי ושל בת למשפחת אצולה אנגלו-אירית. הבית היה חלק מהמעמד ששלח בנים לפנימיות יקרות, אבל את מקומו בהארו השיג במלגה, ואחר כך הפך לראש התלמידים. ב-1896 הגיע לקינגס קולג' בקיימברידג' כמלגאי להיסטוריה. משם עבר למדעי המוסר: פילוסופיה, אתיקה וכלכלה מדינית, במסלול שאלפרד מרשל לימד בו דור שלם. השיעורים חיברו בין מוסר לבין מחיר, שכר ותעסוקה, ופיגו מצא שם שפה למה שהעסיק אותו מאז: איך מדיניות ציבורית מרחיבה רווחה בלי לשבור את מנגנון השוק.

ב-1902 נבחר לעמית בקינגס, וב-1903 זכה בפרס אדם סמית על עבודה מוקדמת. באותן שנים כתב גם על מכסים ועל סחר חופשי, נושא ששלט בפוליטיקה הבריטית. ב-1908, בגיל 31, ירש את מרשל בקתדרה לכלכלה מדינית בקיימברידג'. המינוי היה חריג בגילו, וסביבו נבנתה אסכולה אנליטית שהעדיפה עקומות, גמישות ועלויות על פני סיפור היסטורי בלבד. פיגו לימד דורות של סטודנטים, נשאר בקינגס כמעט כל חייו הבוגרים, ובילה קיצים בהרים באלפים. ב-1912 פרסם את "עושר ורווחה", ספר שהתרחב ב-1920 ל"כלכלת הרווחה" והפך לטקסט המכונן של התחום.

המסגרת שלו פשוטה יותר מהמוניטין האקדמי. רווחה כלכלית, לפי פיגו, קשורה לדיבידנד הלאומי: כמה טובין ושירותים המשק מייצר, איך הם מתחלקים, וכיצד תנודות בתעסוקה שוחקות אותם. אם אפשר להגדיל את התוצר, ליישר קצת את החלוקה, או לייצב תעסוקה, הרווחה עולה. כאן נכנס הפער שמוכר היום לכל מי שעוסק במיקרו כלכלה: מחיר השוק משקף את מה שהמוכר והקונה סופרים לעצמם, ולעתים משאיר בחוץ נזק או תועלת שנשפכים על צד שלישי.

כשהעלות הפרטית נפרדת מהעלות החברתית

השפעה חיצונית שלילית היא נזק שנופל על מי שמחוץ לעסקה. מפעל שמפזר עשן חוסך בעלות ייצור, אבל השכנים משלמים בבריאות, בניקיון ובערך הדירה. המחיר על המדף נמוך מדי ביחס לנזק האמיתי, ולכן הכמות המיוצרת גבוהה מדי. השפעה חיצונית חיובית הפוכה: מי שמתחסן או לומד מקצוע מועיל גם לאחרים, אבל מקבל רק חלק מהתועלת, ולכן משקיע פחות ממה שהחברה היתה רוצה. התשובה של פיגו היתה מס או סובסידיה בגובה הפער. מס על הפולש מקרב את העלות הפרטית לעלות החברתית; מענק למי שמייצר תועלת לאחרים מרחיב פעילות שחסרה בשוק החופשי. בכיס זה נראה כמו מס פחמן על דלק, היטל על סיגריות, אגרת גודש בפקק, או סבסוד חיסון והכשרה. המחיר משתנה, הכמות משתנה, והתעסוקה זזה מענף מזהם לענף נקי יותר או לשירותים שהשוק לבדו ממעט לספק.

הייחוד היה תרגום של רעיון מוסרי לשפת מחירים. במקום לקרוא לאיסור גורף או להפקעה, פיגו הציע לתקן את האות שהשוק שולח. היצרן נשאר חופשי לבחור טכנולוגיה וכמות, אבל משלם על הנזק שהשאיר מחוץ לחשבונית. הרעיון הזה שונה גם מתכנון מרכזי וגם מהנחה שהשוק תמיד "סוגר את עצמו". הוא נשען על מדידה: אם אפשר לאמוד את הנזק, אפשר לגלם אותו במס. אם אי אפשר, נשארת שאלה פתוחה, ופיגו עצמו היה זהיר יותר מממשיכיו. עם זאת, הכיוון היה ברור: מדיניות רווחה עובדת דרך מחירים, תקציב ומס, לא דרך סיסמה.

"כלכלת הרווחה" מ-1920 קבע את אוצר המילים. הספר פיתח את מושג ההשפעה החיצונית, הבחין בין עלות פרטית לחברתית, וחיבר בין חלוקת הכנסות ליעילות. מהדורות מאוחרות יותר, עד שנות ה-30, חידדו דוגמאות וכלים. בזמנו זה היה ספר לימוד וספר מדיניות גם יחד: פקידים, חברי פרלמנט וכלכלנים צעירים קיבלו מסגרת להצדיק מס, סובסידיה ופיקוח בלי לנטוש את ניתוח ההיצע והביקוש של מרשל. הקשר למה זו כלכלה יושב בדיוק כאן: הכלכלה כמדע של הקצאה נמדדת גם לפי מי שנפגע מחוץ לעסקה, לא רק לפי מי שחתם עליה.

בשנות ה-30 וה-40 נכנס פיגו לוויכוח על אבטלה עם ג'ון מיינרד קיינס. הוא נשאר קרוב למסורת הקלאסית, אבל ב-1941 פרסם את "תעסוקה ושיווי משקל", וב-1943 פיתח את מה שנקרא אחר כך אפקט פיגו: ירידת מחירים מעלה את הערך הריאלי של יתרות כסף, מעודדת צריכה, ומסייעת לחזרה לתעסוקה. הרעיון הזה נשאר בשיח המאקרו גם אחרי שקיינס הפך לכוכב. פיגו המשיך לכתוב בקיימברידג' עד זקנתו, נפטר שם ב-7 במרץ 1959, והשאיר כלי שעדיין חי במס ירוק, במס על אלכוהול ודלק, ובכל דיון על מחיר שצריך לכלול את הנזק שנשפך על מי שלא היה בחנות.