אדם סמית - האיש ש"המציא" את הכלכלה; על חלוקת עבודה, יד נעלמה ומחיר בשוק

אדם סמית נולד ב-1723 בקירקלדי, עיירת נמל קטנה בסקוטלנד. אביו, פקיד מכס, מת לפני שנולד, ואמו גידלה אותו לבד. בגיל 14 נכנסהילד המאוד מוכשר לאוניברסיטת גלאזגו, ומשם עבר לאוקספורד, ששם, כך כתב - "המרצים הפסיקו מזמן להעמיד פנים שהם מלמדים". הוא חזר לסקוטלנד, וב-1751 מונה לפרופסור בגלאזגו, קודם ללוגיקה ואחר כך לפילוסופיה מוסרית. הסטודנטים שילמו לו ישירות לפי נוכחות, וזה היה השיעור הראשון שלו במה שמחיר ותמריץ עושים להתנהגות של אנשים.

קודם ספר על מוסר, ורק אחר כך ספר על כסף

ב-1759 פרסם את "תורת הרגשות המוסריים", ספר על השאלה איך אדם שדואג לעצמו מצליח בכל זאת לחיות בחברה. התשובה שלו הייתה אמפתיה: אנחנו שופטים את עצמנו דרך העיניים של צופה דמיוני שעומד לצדנו. הספר היה פופולארי, וב-1764 יצא למסע כמורה פרטי של דוכס צעיר בצרפת ובשווייץ. שם פגש את וולטר ואת הכלכלנים הצרפתים שכבר טענו שעושר של מדינה הוא לא הזהב שבאוצר שלה. כשחזר, הסתגר כמעט עשור בבית אמו בקירקלדי וכתב. ב-1776, באותה שנה שבה ארצות הברית הכריזה עצמאות, ראה אור "מחקר על טבעו וסיבותיו של עושר האומות", הספר שממנו נולדה הכלכלה כמקצוע.

הסיכה: למה עשרה אנשים מייצרים פי מאות

הספר נפתח בבית מלאכה לסיכות. אדם אחד, כתב סמית, שעובד לבד, מתקשה לייצר אפילו סיכה אחת ביום, ובוודאי לא עשרים. אבל בבית מלאכה קטן של עשרה אנשים, כשהעבודה מפוצלת ל-18 פעולות, אחד מותח את התיל, אחד מיישר, אחד חותך, אחד מחדד, אחד מרכיב ראש, הם מייצרים יחד כ-48 אלף סיכות ביום, כ-4,800 לאדם. זו חלוקת העבודה, והיא הסיבה שמחיר הסיכה נופל ושיש בכלל מקצועות והתמחויות. יש לה גבול אחד: גודל השוק. כפר קטן לא יפרנס יצרן סיכות, כי אין לו למי למכור. עיר ונמל כן. לכן, אצל סמית, כביש, נמל וסחר עם מדינות אחרות הם לא מותרות אלא מה שמאפשר לכולם להתמחות ולהתעשר.

היד הנעלמה איננה קסם

המשפט המפורסם ביותר שלו הוא שלא מטוב לבם של הקצב, מבשל הבירה והאופה אנחנו מצפים לארוחת הערב שלנו, אלא מהדאגה שלהם לאינטרס של עצמם. האופה אופה כדי להתפרנס, ובדרך מספק לחם. מה שמתאם בין כל האינטרסים האלה הוא המחיר. אם הלחם במחסור, המחיר עולה, האופה אופה יותר, ומגדלי החיטה שולחים יותר. אם יש עודף, המחיר יורד והייצור מתכווץ. כך נולדות משרות ונעלמות, בלי מפקד שסופר כל כיכר. את הביטוי "יד נעלמה" סמית כתב פעם אחת בלבד בספר, ולא כשם למערכת אלא כהערה: אדם שרודף את רווחיו מקדם, בלי להתכוון, גם את טובת הכלל - הוא יד נעלמה שמסדרת את השוק. הוא לא טען שהשוק תמיד צודק. הוא הזהיר במפורש שסוחרים מאותו ענף, כשהם נפגשים, מסיימים בדרך כלל בקנוניה נגד הציבור, ותמך בחינוך ציבורי, בבתי משפט ובמסים.

מכס, כסף ומי משלם

סמית כתב נגד השיטה ששלטה אז, שמדדה עושר בזהב וניסתה למנוע יבוא במכסים. הטענה שלו פשוטה: ייצאו מה שאתם מייצרים בזול, ייבאו מה שאחרים מייצרים בזול יותר, ומכס מגן רק מייקר את הקערה בבית ומקטין את ההתמחות. הכסף, אצלו, הוא גלגל ולא העושר עצמו. העושר הוא מה שהמדינה מייצרת בשנה, והוא מתחלק לשכר, לרווח ולרנטה של בעלי הקרקע. על מסים ניסח ארבעה כללים שכל משרד אוצר עדיין מתיימר לעמוד בהם: שהמס יהיה לפי היכולת, ודאי ולא שרירותי, נגבה בזמן הנוח למשלם, וזול לגבייה. ב-1778, באירוניה שהוא עצמו הכיר בה, מונה לנציב מכס באדינבורו, וגבה את המכסים שנגדם כתב. איך המסים בישראל עומדים בכללים האלה אפשר לבדוק בהמדריך הגדול למסים בישראל.

המורשת שנשארה 

סמית נפטר באדינבורו ב-17 ביולי 1790, בן 67, וביקש מחבריו לשרוף את כתבי היד שלא סיים. מה שנשאר הספיק. ריקרדו לקח את הסחר החופשי שלו והפך אותו ליתרון יחסי, מלתוס לקח את השכר והפך אותו לאזהרה, מרקס קרא אותו וכתב נגדו, ומרשל בנה מהמחיר שלו את המספריים של היצע וביקוש.

אבות הכלכלה הקלאסית

סמית פתח שושלת של כלכלנים שכתבו זה בעקבות זה במשך מאה וחמישים שנה. הטבלה מסכמת את המרכזיים שבהם, מקירקלדי ועד קיימברידג'.

מי שרוצה לראות איך הרעיון של סמית על מחיר שמתאם בין אנשים הגיע למאה העשרים ימצא אותו אצל דון פטינקין, שהראה איך כסף ומחירים מתיישבים בשיווי משקל, ואצל רוברט אומן, שהסביר מתי האינטרס העצמי מוביל לשיתוף פעולה.

• גיורא עופר - מנכ"ל דיסקונט ששיקם בנק מפסיד ב-2001
• דוד גולן - המנכ"ל הראשון של הבנק הבינלאומי ב-1972