אדם סמית - על חלוקת עבודה, יד נעלמה ומחיר בשוק
מקירקלדי ב-1723 עד עושר האומות ב-1776: איך התמחות הופכת סיכה זולה ולחם זמין
אדם סמית נולד ב-1723 בקירקלדי, נמל קטן בפייף שבסקוטלנד, והוטבל ביוני אותה שנה. האב, גובה מכס גם הוא בשם אדם סמית, מת לפני הולדת הבן או בסמוך לה. האם, מרגרט דאגלס, גידלה אותו לבד. בגיל 14 נכנס לאוניברסיטת גלאזגו, שמע את פרנסיס האצ'יסון, ועבר לבייליול באוקספורד. האווירה שם הייתה קפואה לידו, והוא חזר לסקוטלנד ללמד. ב-1751 מונה לפרופסור ללוגיקה בגלאזגו, ואחר כך לפילוסופיה מוסרית. החדר ההוא, עם סטודנטים ששילמו לפי נוכחות, היה בית הספר הראשון שלו לרעיון שמחיר ותמריץ מזיזים התנהגות.
ב-1759 פרסם את "תורת הרגשות המוסריים". הספר עסק בסימפתיה, בצופה הבלתי נראה, ובשאלה איך אדם דואג לעצמו ועדיין חי בחברה. המוניטין פתח דלת: ב-1764 יצא כמורה פרטי עם הנרי סקוט, דוכס באקלו הצעיר, לטיול ארוך בצרפת ובשווייץ. בפריז פגש וולטר, את קסנה ואת טורגו. אחרי מות אחיו של הדוכס שבו לבריטניה, וסמית נסגר כמעט עשור בקירקלדי לכתוב את הספר שיעשה אותו לאבן פינה של מה זו כלכלה.
ב-1776 ראה אור "מחקר על טבען וסיבותיהן של עושר האומות". זו הייתה שנת הכרזת העצמאות האמריקנית, וגם שנת ניסיון להסביר עושר בלי להישען על רצון האל בלבד. סמית שאל מה גורם לעם להיות עשיר: לא ערימת זהב, אלא שנתי עבודה, התמחות, הון מצטבר, ושוק שמחבר ביניהם.
הסיכה, היד הנעלמה והמחיר היומי
הדוגמה הפותחת היא בית מלאכה לסיכות. אדם אחד, כתב, מתקשה לייצר אפילו סיכה אחת ביום, ובוודאי לא עשרים. בבית מלאכה קטן של עשרה אנשים, כשהעבודה מפוצלת לכ-18 פעולות - מתיחת תיל, יישור, חיתוך, חידוד, ראש, הלבנה, אריזה - הם מגיעים יחד לכ-48 אלף סיכות ביום, כ-4,800 לאדם. בכיס זה אומר שמחיר הסיכה נופל, שיש משרות מתמחות, ושיד אחת תלויה ביד אחרת דרך שוק. חלוקת העבודה מוגבלת בגודל השוק: כפר קטן לא יחזיק יצרן סיכות. עיר ונמל כן.
היד הנעלמה איננה קסם. הקצב אופה לא מאהבת הזולת אלא כדי להתפרנס, ובדרך מספק לחם. כל אחד מחפש את תועלתו, והמחיר מתאם בין רצונות. אם הלחם חסר, מחירו עולה, האופה אופה יותר, והחיטים זורמים. אם יש עודף, המחיר יורד והייצור מתכווץ. כך נולדות משרות ונעלמות לפי ביקוש, בלי מפקד שסופר כל כיכר. בסחר בין מדינות סמית דיבר על יתרון מוחלט: ייצאו מה שאתם מייצרים בזול, ייבאו מה שאחרים מייצרים בזול יותר. מכס מגן מייקר את הקערה בבית ומקטין את היקף ההתמחות.
גם הכסף אצלו הוא גלגל, לא העושר עצמו. מלאי המטבע משרת חליפין. הון הוא מלאי של מכונות, מלאי חומרים ושכר ששולם מראש, שמאפשרים להמתין עד שהמוצר נמכר. שכר נוטה לעלות כשיש ביקוש לידיים וחסכון שמצטבר להשקעה. רווחים נוטים לרדת כשההון מתחרה על אותן הזדמנויות. רנטה של קרקע עולה עם גידול האוכלוסייה והביקוש למזון. זהו שלד של מיקרו כלכלה ושל משק שלם בבת אחת: מחיר, שכר, רווח ורנטה כחלוקה של התוצר השנתי.
הייחוד היה ההיקף. סמית איחד מוסר, היסטוריה של מדיניות, תיאור של שווקים, וביקורת על מרקנטליזם שרודף מתכת ומכס. הוא כתב על חינוך, על כנסייה, על מושבות ועל חוב ציבורי, מתוך אמונה שהעושר נמדד ברמת החיים של הרבים. הספר נקרא מיד אצל מדינאים בבריטניה, ואחר כך ברחבי אירופה. ב-1778 מונה לנציב מכס באדינבורו, משרה מעשית לאדם שביקר מכסים, והמשיך לתקן מהדורות של שני ספריו.
הוא הבחין גם בין עבודה שנשמרת במוצר - בד, סיכה, חיטה - לבין שירות שנעלם ברגע שהוא ניתן, כמו משרת בחצר. שניהם עשויים להיות שימושיים, אבל רק הראשונה מגדילה את מלאי ההון. מכאן הביקורת על חצרות בזבזניות ועל מושבות יקרות: כסף שנשפך על תהילה רחוקה הוא כסף שלא הפך למכונה או למלאי. חניכות ארוכה בגילדות, כתב, חוסמת צעיר ומקטינה תחרות. שוק רחב יותר, כולל סחר חופשי יותר עם אירופה ועם המושבות, מרחיב התמחות ומוריד מחיר בבית.
סמית מת באדינבורו ב-17 ביולי 1790, בן 67, ונקבר בכנסיית קנונגייט. ביקש מחברים לשרוף כתבים שלא הספיק לגמור. מה שנשאר הספיק. ריקרדו, מיל ומרקס קראו אותו וחלקו עליו מתוכו. עד היום מחיר בשוק, התמחות במפעל, וסחר בין מדינות מדוברים בשפה שהוא ניסח: העושר הוא מה שאנשים מייצרים ומחליפים, והיד שמסדרת את זה היא מחיר, לא צו.
