ריצ'רד קנטילון - היזם שנושא אי-ודאות ומזיז מחירים
בנקאי אירי-צרפתי שראה איך כסף חדש משנה מחירים לפי מי שמקבל אותו קודם, במסה שראתה אור ב-1755
ריצ'רד קנטילון נולד בסביבות 1680 במחוז קרי שבאירלנד, למשפחת אצולה מקומית שאיבדה קרקעות במאבקים מול האנגלים. פרטי הילדות דלים. ידוע שהגיע לצרפת כאיש צעיר, קיבל אזרחות, ונכנס לעולם הבנקאות בפריז דרך קשרים משפחתיים ועבודה אצל ג'יימס ברידג'ס, גזבר מלחמה בריטי שהפך לאחד האנשים העשירים בדורו. מהר מאוד קנטילון ניהל אשראי, שטרות וקרקע משני צידי התעלה.
בסוף שנות ה-1710 נשאב לשיטה של ג'ון לו, חברת המיסיסיפי והבנק המלכותי בצרפת. המניות טסו ממאות לירות לעשרות אלפים תוך חודשים. קנטילון הבין את המנגנון מבפנים, שיתף פעולה זמן מה, ואז מכר, גידר, והוציא הון לפני הקריסה של 1720. אחרי הבועה רדפו אותו תביעות של חייבים שטענו שרימה אותם בשערי חליפין ובביטחונות. הוא נדד בין פריז, לונדון ואמסטרדם, עשיר ומסוכסך, וכתב בינתיים חיבור אחד שהספיק כדי לשנות את השפה הכלכלית.
המסה "על טבע המסחר בכלל" נכתבה ככל הנראה בין 1730 ל-1734. היא יצאה בדפוס בצרפתית רק ב-1755, יותר מעשרים שנה אחרי מותו. ויליאם סטנלי ג'בונס, מאוחר יותר, כינה אותה ערש הכלכלה המדינית. קנטילון פתח בטענה שהקרקע היא החומר שממנו נולד עושר, והעבודה היא הצורה שמעבדת אותו. אבל הגיבור של הספר הוא מישהו אחר: היזם.
מחיר ידוע היום, מחיר לא ידוע מחר
היזם אצל קנטילון קונה שירותים וחומרים במחיר ידוע, ומוכר תוצר במחיר שעדיין פתוח. האיכר ששוכר פועלים באביב משלם שכר קבוע, והיבול יימכר בקיץ במחיר שהשוק יקבע. החנווני, הסיטונאי, בעל הסדנה - כולם חיים בפער הזה. הרווח הוא תשלום על נשיאת אי-הוודאות, וההפסד הוא מחיר של תחזית שנכשלה. מי שמנחש נכון את טעם הקונים מרחיב עסק ומגייס ידיים. מי שמנחש לא נכון סוגר דלת. כך נולדות משרות ונעלמות, בלי תוכנית מרכזית.
הכסף נכנס לסיפור בזרימה, לא כערמה נייחת. כשמטבע חדש מגיע למדינה - ממכרה, ממלחמה, או מהדפסה - הוא עובר קודם בידי מי שמקבל אותו ראשון. אלה קונים במחירים הישנים, ואחר כך המחירים מתחילים לטפס בשווקים שבהם הם מוציאים. מי שמקבל את הכסף בסוף השרשרת, שכיר או ספק מרוחק, פוגש יוקר בלי שההכנסה שלו עלתה באותו קצב. זהו אפקט קנטילון: אינפלציה היא תור, לא קפיצה אחידה. לסוחר וליזם זה אומר שהעיתוי של האשראי חשוב לא פחות מהכמות. למי שמחזיק מניות או שטרות, זה אומר שהמחיר זז לפי מי שנכנס ראשון לגל.
גם הסחר הפנימי בנוי כמעגל. בעלי הקרקע מוציאים רנטה בבירה, הביקוש למזון ולמלאכות זורם אל הכפר ואל הסדנאות, והכסף חוזר כתשלום על תבואה ובד. אוכלוסיית הערים גדלה כל עוד הרנטה מממנת מותרות. כשהבעלים מצמצמים, העיר מתכווצת. המחיר הטבעי, לפי קנטילון, קשור לכמות הקרקע והעבודה שנכנסו למוצר. מחיר השוק סוטה ממנו לפי ביקוש רגע, אופנה, ומחסור, והיזמים הם מי שסוגרים את הפער.
הייחוד היה לשים את אי-הוודאות במרכז, בזמן שרבים דיברו על סחר כאילו הוא חליפין חלק בין כמויות ידועות. קנטילון כתב מתוך חדר עסקאות, לא מתוך ספרייה בלבד. הוא ראה בועה, ראה מי מרוויח ממנה, וראה איך כסף חדש משנה יחסי כוח לפני שהוא משנה "את הרמה הכללית". זהו נדבך בסיפור של מיקרו כלכלה: החלטה של סוחר בודד תחת ערפל, והמחיר כאות שמצטבר מהחלטות כאלה.
הוא חילק את החברה לשלושה: בעלי קרקע שחיים מרנטה, יזמים שחיים מרווח לא ודאי, ושכירים שחיים משכר קבוע מראש. האוכלוסייה, לשיטתו, מתרחבת או מתכווצת לפי סגנון החיים של בעלי הקרקע. אם הם מוציאים על משרתים ומזון כבד, הכפר גדל. אם הם חוסכים במותרות, הערים נחלשות. מחיר השוק רוקד סביב ערך פנימי שנמדד בקרקע ובעבודה, והיזם הוא מי שסוגר את הריקוד ברווח או בהפסד. כך מתחברים כסף, מחירים ומשרות לסיפור אחד של זרימה.
במאי 1734 עלה ביתו ברחוב אלבמארל בלונדון באש. גופה שנמצאה בהריסות יוחסה לו. משרתים הועמדו לדין על רצח ונמצאו זכאים, וחוקרים אחרים העלו אפשרות שנמלט בדמות בדויה. הספר ששרד עשה את הדרך הארוכה יותר: הפיזיוקרטים קראו אותו, אדם סמית הכיר רעיונות קרובים, ואסכולות מאוחרות חזרו אל היזם כנושא סיכון. עד היום, כשכסף חדש נכנס דרך בנקים ושווקים, השאלה של קנטילון נשארת חיה: מי קונה במחיר הישן, ומי משלם את המחיר החדש.
