אלי יונס - מנכ"ל הפועלים שפיטר ואחר כך מיזג מזרחי

אליעזר יונס נולד ב-7 באוקטובר 1951 ברמלה, גדל בירושלים, ולמד כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. אמו הייתה מורה. אביו, יליד וילנה, לחם כפרטיזן במלחמת העולם השנייה. ב-1974, עוד כסטודנט, נכנס למשרד האוצר. ב-1983 היה סגן החשב הכללי, וב-1989-1993 החשב הכללי עצמו. אחר כך ניהל כחמש שנים את בנק כללי, לימים אינווסטק. ב-1999 הגיע להפועלים כמשנה וראש החטיבה הפיננסית. ב-1 באפריל 2002, במקום עמירם סיון, נכנס לתפקיד מנכ"ל הפועלים, הראשון שכונה כך במפורש אחרי שנים של יו"ר הנהלה. בכיס זה אומר חילופי דור בבנק הגדול, במשק שיצא ממיתון האינתיפאדה.

הקדנציה בהפועלים הייתה קצרה וסוערת. בדצמבר 2002 הכריז הבנק על כוונה לפטר כ-900 עובדים, כ-10% מהמצבה בארץ. יונס ראה בבנק גוף שמן אחרי שנות הסתדרות ובעלות מדינה. הוועד ראה פיטורים. באפריל 2003 התפטר על רקע חילוקי דעות עם קבוצת אריסון-דנקנר, והמשיך כמה חודשים עד שצבי זיו נכנס באוגוסט. ב-2004 מונה למנכ"ל בנק המזרחי, במקום ויקטור מדינה, והוביל את המיזוג עם בנק טפחות. כיהן עד 2013. בכיס זה אומר שבנק דיור ומשכנתאות התחבר לבנק מסחרי, וההלוואה לדירה קיבלה כתובת אחת חזקה יותר.

הייחוד הוא שני כיסאות מנכ"ל בשני בנקים גדולים, עם אותו כלי: התייעלות. בהפועלים זה נגמר בפיצוץ עם הבעלים. במזרחי זה נגמר בבנק שטיפס למקום השלישי, עם תיק משכנתאות דומיננטי. מי שלקח משכנתא במזרחי-טפחות בעשור ההוא פגש ריבית תחרותית וסניף שמדבר דיור. מי שעבד בהפועלים ב-2003 פגש מכתב פיטורים. שני הצדדים הם אותו אדם. זו מיקרו כלכלה של פירמה: עלות עבודה מול רווח, ועד מול בעלים, ושירות מול מספר עובדים בדלפק.

דצמבר 2002: 900 משרות על השולחן

ההודעה על הפיטורים הייתה האירוע שמגדיר את השנה בהפועלים. המשק היה חלש, האבטלה גבוהה, והבנק הגדול דיבר על התייעלות כמו חברה פרטית. בכיס זה אומר פחות פקידים בסניף, תור ארוך יותר למי שעדיין מגיע, ודחיפה לפעולות בעמדה אוטומטית. למי שנשאר בעבודה, זו הייתה גם אזהרה. למי שפוטר, זו הייתה ירידה בהכנסה במשק בלי רשת בנקאית חמה. יונס יצא מהתפקיד תוך שנה, אבל המהלך נשאר חותם. אחריו זיו וקינן המשיכו לצמצם, רק לאט יותר.

במזרחי, מ-2004, המיזוג עם טפחות נתן לבנק מנוע משכנתאות. בכיס זה אומר אישור הלוואת דיור אצל בנק שחי מזה, לא אצל בנק שזה לו מוצר צד. נתח השוק בדיור עלה, והתחרות מול הפועלים ולאומי התחדדה. ב-2008 הבנק נפגע פחות ממכשירים מורכבים. יונס סיפר אחר כך שסגרו חשיפה לליהמן לפני הקריסה. מי שקורא על הבנק המרכזי והריבית רואה כאן זהירות מאזנית, לא רק ריבית. מניית מזרחי-טפחות הפכה לאחת האהובות על מי שמחפש בנק עם צמיחה בדיור.

ההשפעה כפולה. בהפועלים הוא האיש של הפיטורים הגדולים אחרי ההפרטה. במזרחי הוא האיש של המיזוג שהפך בנק בינוני לשחקן משכנתאות מוביל. מי שמסתכל על מניות הבנקים במדריך המניות הגדול רואה את הפער: הפועלים גדול ומסורבל, מזרחי צומח מדיור. בכיס נשאר הבית שנקנה אצל טפחות, והסניף בהפועלים שיש בו פחות אנשים. יונס לא נשאר בשניהם, אבל שניהם נושאים את חתימתו.

במזרחי-טפחות אחרי 2005, הזוג שביקש משכנתא פגש בנק שחי מזה. האישור היה מהיר יחסית, התמחור חד, והסניף דיבר דיור. בכיס זה אומר בית שנקנה אצל טפחות, עם הצמדה ופריים, ועם תחושה שהבנק רוצה את העסקה. בהפועלים של 2003 התור בסניף התארך אחרי הפיטורים, והפקיד שנשאר עבד תחת לחץ. שני התמונות הן יונס: קיצוץ עלות במקום אחד, מנוע צמיחה במקום אחר. מניית מזרחי לאורך העשור שלו עלתה עם תיק הדיור. מי שהחזיק אותה בקרן נהנה. מי שעבד בהפועלים ב-2003 שילם במשרה. האשראי למשק הבית לא נעלם, הוא עבר כתובת.

המסלול מהחשב הכללי אל שני הבנקים חוזר על מסורת ישראלית: איש אוצר שיודע מאזן ציבורי, ואחר כך מאזן פרטי. בכיס זה נשמע כך: מי שניהל את קופת המדינה יודע לקצץ, ומי שמנהל בנק יודע שהקיצוץ פוגש אדם בדלפק. השאלה שנשארה היא כמה עובדים צריך כדי לתת אשראי ומשכנתא, וכמה מהחיסכון בעלות העבודה עובר ללקוח בעמלה נמוכה יותר, וכמה נשאר לבעלים כדיבידנד.