אלי יונס - מנכ"ל הפועלים שפיטר מאות עובדים ומיזג את מזרחי-טפחות

אליעזר יונס נולד ב-7 באוקטובר 1951 ברמלה וגדל בירושלים. אמו הייתה מורה. אביו, יליד וילנה, לחם כפרטיזן במלחמת העולם השנייה ובהמשך עבד כעיתונאי בקול ישראל. יונס למד באוניברסיטה העברית, וב-1974, עוד כסטודנט, נכנס למשרד האוצר. ב-1983 כבר היה סגן החשב הכללי, ובשנים 1989-1993 כיהן כחשב הכללי עצמו. משם עבר לבנקאות הפרטית: הוא ניהל במשך כחמש שנים את בנק כללי, לימים אינווסטק, וב-1999 הצטרף לבנק הפועלים כמשנה למנכ"ל וכאחראי על החטיבה הפיננסית.

ב-1 באפריל 2002 החליף את עמירם סיון ונכנס לתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים. זו הייתה תקופה קשה למשק הישראלי: האינתיפאדה השנייה, מיתון, אבטלה גבוהה ופגיעה בפעילות העסקית. יונס הגיע לתפקיד עם רקע של איש אוצר ושל מנהל שמסתכל על מאזן, על הוצאות ועל יעילות. בתוך פחות משנה הגישה הזאת תתגלגל לאחד המהלכים המזוהים ביותר עם הקדנציה הקצרה שלו.

בדצמבר 2002 אישר דירקטוריון הפועלים תוכנית לפיטורי 900 עובדים - כ-10% מכוח האדם בבנק. 700 מהם היו אמורים לצאת ממערך הסניפים ועוד 200 מההנהלה הראשית. הבנק העריך אז כי עלות המהלך תגיע לכ-580 מיליון שקל, אך לאחר השלמתו יחסוך כ-277 מיליון שקל בשנה. זו הייתה תוכנית חריגה במיוחד במערכת הבנקאית, שנהנתה במשך שנים מיציבות תעסוקתית ומוועדי עובדים חזקים.

יונס והנהלת הבנק הציגו את המהלך כהתייעלות שנדרשה לנוכח מצבו של המשק ומבנה העלויות של הבנק. העובדים וההסתדרות ראו אותו אחרת. אחרי מאבק הגיעו הצדדים בפברואר 2003 להסכמה שלפיה מספר המפוטרים יצומצם מ-900 ל-793. גם כך היה מדובר במהלך גדול וחריג, שהציב את שאלת עלות העבודה בלב הדיון על הבנק הגדול בישראל.

דצמבר 2002: 900 משרות על השולחן

עבור העובדים המספרים האלה לא היו סעיף בדוח כספי. מאחורי כל חיסכון בעלויות הייתה משרה. עבור הנהלת הבנק, לעומת זאת, השאלה הייתה כמה עובדים צריך בנק גדול בתקופה שבה יותר פעולות עוברות בהדרגה לערוצים שאינם דורשים פקיד מול כל לקוח. המתח הזה - בין הוצאה שיש לצמצם לבין השירות והביטחון התעסוקתי - הפך את הפיטורים לסמל של תקופת יונס בבנק.

אלא שהקדנציה שלו בהפועלים לא האריכה ימים. באפריל 2003 הודיע על התפטרותו, לאחר חילוקי דעות עם בעלי השליטה בבנק. הוא נשאר עוד כמה חודשים עד שצבי זיו החליף אותו. שנים אחר כך ישב באותו תפקיד ציון קינן, ואחריו ידין ענתבי. בתוך קצת יותר משנה כמנכ"ל הספיק יונס להוביל מהלך שהיה מזוהה איתו שנים אחר כך, אבל יצא מהבנק לפני שניתן היה לראות כיצד אסטרטגיה ארוכה שלו הייתה מתפתחת.

שנה אחר כך הוא כבר חזר לכסא מנכ"ל בנקאי. במאי 2004 נכנס לתפקיד מנכ"ל בנק המזרחי במקום ויקטור מדינה. הפעם הוא הגיע לבנק קטן משמעותית מהפועלים, אבל עם נכס חשוב במיוחד: השליטה בבנק טפחות, שהיה בנק המשכנתאות הגדול בישראל. כבר עם כניסתו לתפקיד היה ברור שמיזוג טפחות לתוך המזרחי עומד על הפרק.

להרחבה: משה מן - מנכ"ל טפחות שניהל את המזרחי חצי שנה, הכהונה הקצרה בתולדות הבנק

• גיורא עופר - מנכ"ל דיסקונט ששיקם בנק מפסיד ב-2001
• דוד גולן - המנכ"ל הראשון של הבנק הבינלאומי ב-1972

המהלך לא היה טכני. הוא חייב לחבר מערכות מחשוב, סניפים, עובדים, הנהלות ושתי זהויות בנקאיות שונות. גם כאן נלוותה אליו התנגשות עם עובדים. במסגרת המיזוג פוטרו כ-100 מעובדי טפחות, והמאבק נגד יונס חזר לכותרות.

אבל מבחינת המבנה העסקי, החיבור שינה את מזרחי. במקום בנק מסחרי שמחזיק בנפרד בנק משכנתאות, נוצר בנק שבו פעילות המשכנתאות והבנקאות הקמעונאית פעלו תחת אותה קורת גג. החטיבה הקמעונאית של הבנק הממוזג נבנתה כך שתכלול גם זרוע משכנתאות, במטרה להשתמש בתחום הדיור כדי להעמיק את הקשר עם משקי הבית.

התוצאות נראו בשנים שאחר כך. בתחילת 2008 דיווח מזרחי-טפחות על נתח של כ-32% בשוק המשכנתאות, וב-2008 כולה הגיע נתח השוק הממוצע שלו לכ-34%. במקביל גדלה הפעילות הקמעונאית, והבנק דיווח על גידול באשראי למשקי הבית ובמספר הלקוחות.

המשכנתאות לא היו עוד פעילות שנמצאת לצד הבנקאות הרגילה. הן הפכו למנוע שמביא לקוח לבנק לשנים ארוכות. מי שלוקח הלוואה לדירה עשוי לפתוח גם חשבון, להעביר משכורת, להשתמש בכרטיס אשראי ולקחת אשראי נוסף. החיבור בין טפחות למזרחי נתן לבנק דרך להשתמש בתחום שבו כבר היה חזק כדי להרחיב את שאר הפעילות מול משקי הבית.

עד 2011 כבר היה אפשר לראות את השינוי בקנה מידה רחב יותר. לפי נתונים שפורסמו אז, מאז המיזוג ב-2005 הגדיל מזרחי-טפחות את נתח השוק הכולל שלו מכ-8.5% לכ-16%. הבנק שנחשב קטן ביחס להפועלים ולאומי הפך למתחרה משמעותי יותר במערכת, ובתחום המשכנתאות שמר על יתרון ברור.

• ג'ון נאש - האיש שהסביר למה כולנו תקועים באותו פקק
• יהושע רבינוביץ - אוצר אחרי יום כיפור ורפורמת המס של 1975

כאן נמצא ההבדל המעניין בין שתי הקדנציות של יונס. בהפועלים הוא הגיע לבנק הגדול במערכת וניסה להקטין עלויות. במזרחי הוא הגיע לבנק קטן יותר וניסה להגדיל אותו. הכלים היו שונים: במקום אחד צמצום כוח אדם, במקום השני מיזוג ושינוי מבני. אבל בשני המקרים נקודת המוצא הייתה דומה - הבנק כמערכת שצריך לשנות את המבנה שלה כדי לשפר את התוצאות.

זו גם מיקרו כלכלה של פירמה במובן הישיר ביותר. שכר העובדים הוא הוצאה, אבל העובדים גם נותנים את השירות. סניף עולה כסף, אבל הוא גם נקודת הקשר עם הלקוח. משכנתא היא אשראי ארוך טווח עם סיכון, אבל היא גם יכולה להביא לקוח שיישאר בבנק עשרות שנים. מנהל בנק צריך להחליט בכל פעם איפה לקצץ ואיפה להשקיע.

המשבר הפיננסי של 2008 סיפק למזרחי-טפחות מבחן נוסף. הבנק המשיך לצמוח בפעילות הקמעונאית ובמשכנתאות גם באותה שנה, אף שספג את השפעות המשבר דרך ההפרשות לחובות מסופקים והשקעות בניירות ערך. בעוד שבנקים ברחבי העולם התמודדו עם הפסדים כבדים מנכסים פיננסיים מורכבים, מזרחי-טפחות נשען במידה רבה על פעילות בנקאית מקומית ועל משקי הבית.

יונס נשאר במזרחי-טפחות קרוב לעשור, עד 2013. זו הייתה קדנציה שונה מאוד מזו של קצת יותר משנה בהפועלים. הזמן הארוך אפשר לו לא רק להכריז על שינוי, אלא לראות את הבנק לאחר המיזוג, להרחיב את הפעילות הקמעונאית ולבסס את המשכנתאות כליבת הפעילות.

המסלול שלו מהאוצר לשני הבנקים מספר גם משהו על הניהול הכלכלי בישראל. כחשב הכללי הוא עסק בכספי המדינה, בחוב, בתקציב ובמימון ממשלתי. בבנקים אותם מושגים קיבלו צד אחר: במקום כספי ציבור - הון של בעלי מניות ופיקדונות של לקוחות; במקום תקציב ממשלתי - הוצאות שכר, אשראי ורווחיות.

וההבדל בין שתי התחנות הבנקאיות נשאר חד. בהפועלים יונס מזוהה עם תוכנית שביקשה להוציא 900 עובדים מהבנק ובסופו של דבר צומצמה ל-793. במזרחי הוא מזוהה עם חיבור טפחות לבנק המסחרי ועם שנים שבהן הבנק הרחיב את חלקו בשוק, בעיקר במשכנתאות.

בשני המקומות ההתייעלות לא נשארה בדוח. בפיטורים היא הגיעה ישירות לעובדים. במיזוג היא שינתה את המבנה שבו לקוחות קיבלו שירות ואת הדרך שבה הבנק מכר משכנתאות ומוצרים נוספים. יונס עבר מהבנק הגדול במדינה לבנק שרצה להתקרב אליו, ובכל אחד מהם ניסה לעשות דבר אחר: בראשון להקטין מערכת גדולה, ובשני לבנות מערכת גדולה יותר.

ראשי בנק הפועלים לדורותיהם

יונס הוא ה-11 ברשימת ראשי הבנק מאז 1923, והראשון שנשא את התואר הרשמי "מנכ"ל". עד 2002 נקרא התפקיד "מנהל" או "יושב ראש ההנהלה", ובחלק מהתקופות ניהלו את הבנק כמה מנהלים במשותף.

מנכ"לי בנק המזרחי לדורותיהם

אחרי שנה בהפועלים ניהל יונס תשע שנים את בנק המזרחי, מאפריל 2004 עד אוגוסט 2013, והוביל את המיזוג עם בנק טפחות ב-2005. הוא המנכ"ל היחיד שמופיע בשתי הרשימות.