פין קיילנד - הלם טכנולוגיה שמניע את מחזור העסקים
מחווה נורווגי עד קרנגי מלון, הוא הראה שמפעל שנבנה לאט הופך זעזוע אחד לסדרה של רבעונים חלשים
כלכלה פין ארלינג קיילנד נולד ב-1 בדצמבר 1943 באולגורד שבנורווגיה, בעיירה קטנה ליד סטוונגר. הוא חי ופעיל גם אחרי שקיבל ב-2004 את פרס נובל לכלכלה יחד עם אדוארד פרסקוט, על שני עמודים של מאקרו דינמי. עקביות בזמן של מדיניות, והכוחות שמניעים מחזורי עסקים. החלק השני הוא החותם האישי שלו. מחזור שמגיע מהלם בהיצע ובטכנולוגיה, וממשיך לנוע כי השקעה אמיתית לוקחת זמן.
הבית היה חקלאי, והמסלול הראשון נראה חשבונאי. בבית הספר הנורווגי לכלכלה בעיר ברגן הוא גילה תיאוריה, סיים תואר ב-1968, ועקב אחרי המנחה סטן תורה לקרנגי מלון בפיטסבורג. שם, ב-1973, סיים דוקטורט בתכנון מקרו כלכלי מבוזר, בהנחיית פרסקוט עצמו. אחר כך לימד בקרנגי מלון, באוסטין שבטקסס, בבית הספר הנורווגי, ובאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, שם הקים מעבדה למאקרו מצטבר. החוט שנמשך בין החוות של ילדותו למעבדה הוא זמן. כמה עונות לוקח עד שההחלטה של היום הופכת לתפוקה.
ב-1977 פרסמו קיילנד ופרסקוט את המאמר כללים במקום שיקול דעת. הפיתוי של קובע המדיניות הוא תמיד להפתיע אחרי שהציבור כבר חתם. כלל קבוע סוגר את הדלת הזאת. אבל ב-1982 הגיע המאמר שקיילנד עצמו מדגיש כעבודת המחזור. זמן לבנייה ותנודות מצטברות, בכתב העת אקונומטריקה. כאן הסיפור הוא פיזי. מפעל, אסדת קידוח, קו ייצור של מכוניות, כולם דורשים רבעונים של תכנון, הזמנת מכונות והרכבה. הלם טכנולוגי שמגיע היום זז במשק לאורך שנים, כי ההשקעה נפרסת.
כשהמכונה עוד בדרך והתפוקה כבר יורדת
מה זה אומר בכיס. מיתון מגיע לא רק כי אנשים מפסיקים לקנות. הוא מגיע גם כי מחירי אנרגיה קופצים, כי פריון במפעל נופל, כי תוכנה חדשה משנה מי שורד. כשהלם כזה מגיע, החברה דוחה הזמנות ציוד. העובדים בקו הייצור מרגישים זאת בתלוש ובשעות נוספות שנעלמות. כי הבנייה לוקחת זמן, גם כשההלם כבר מאחורינו התעסוקה ממשיכה לזחול. זו תורת המחזור הממשי, RBC בקיצור. היא שינתה את הדרך שבה קוראים מאקרו כלכלה. במקום לראות בכל ירידה כשל ביקוש שדורש הזרמה, בודקים קודם אם ההלם אמיתי.
הייחוד של קיילנד היה לבנות מודל שאפשר להריץ במחשב מול נתוני תוצר, השקעה ושעות עבודה, ולשאול אם הלם טכנולוגי בגודל סביר מייצר מחזור שנראה כמו זה שבסטטיסטיקה. עד אז מחזור היה בעיקר סיפור מילולי או תרשים של ביקוש. אצלו זה ניסוי כמותי. אם גמישות התחלופה בין פנאי לעבודה גבוהה, שעות העבודה זזות חזק. אם זמן הבנייה ארוך, ההשקעה נשארת מתואמת עם עצמה לאורך רבעונים. אלה מספרים, לא סיסמאות.
המחלוקת הייתה חריפה. מבקרים אמרו שהמודל מדלג על כסף, על בנקים ועל מחירים דביקים, ושמשבר כמו 2008 נראה אחרת לגמרי מהלם טכנולוגי שקט. קיילנד לא טען שכל מיתון זהה. הוא טען שחלק גדול מהתנודות בימי שלום מגיע מהצד האמיתי, ושמדיניות שמזרימה ביקוש אל מול הלם היצע עלולה להרים מחירים בלי להחזיר תעסוקה. בכיס הישראלי זה נשמע מוכר. זעזוע גז או נפט, שיבוש בנמל, מחסור בעובדים בענף הבנייה. אלה הלמים של היצע. הריבית לבדה מתקשה לבנות דירה שחסרה.
זמן הבנייה הוא הדוגמה היומיומית ביותר. יזם מחליט על פרויקט מגורים, מזמין תכנון, מחכה להיתר, מזמין ברזל ומלט, ורק אחרי שנתיים עד ארבע שנים הדירות נמסרות. הלם בריבית או במחירי קרקע היום זז אל השוק באיחור ארוך. בינתיים התעסוקה אצל קבלני המשנה, יצרני הכלים הסניטריים ונהגי המשאיות כבר ירדה. קיילנד לקח את האיחור הזה, שכל מהנדס מכיר, והכניס אותו למודל של משק שלם. זו הסיבה שהמחזור נמשך גם אחרי שהחדשות הרעות כבר ישנות.
שיטת הכיול שלו, להריץ את המודל מול סדרות אמיתיות של תוצר והשקעה, הפכה לשגרה במחלקות מחקר. בנק ישראל, הפד, והבנק המרכזי האירופי מריצים גרסאות עשירות יותר, עם בנקים ומחירים דביקים, אבל שלד הזמן וההלם נשאר. מי שמסתכל על גרף של השקעה במשק רואה קו שנמשך, לא נקודה. זה קיילנד על הנייר.
השפעתו נשארת במודלים דינמיים שבהם משקי בית ופירמות מתכננים קדימה, בכללי מדיניות שמפורסמים מראש, ובשאלות ששואלים בבנק ישראל אחרי הלם. האם זה ביקוש שנחלש, או יכולת ייצור שנפגעה. קיילנד המשיך לכתוב על שעות עבודה, על חיסכון ועל מדיניות פיסקלית במדינות קטנות ופתוחות, קבוצה שישראל שייכת אליה. במשק כזה, זמן הבנייה וההלם החיצוני מגיעים יחד. מי שמבין את קיילנד קורא את הבנק המרכזי והריבית ככלי אחד מתוך כמה, לא כמנוף לכל בעיה.
