רוברט בארו - גירעון התקציב היום הוא מס שמחכה מחר
מפיזיקה בקלטק עד הרווארד, האג"ח הממשלתית אצלו היא שטר חוב על חשבון הילדים
כלכלה רוברט ג'וזף בארו נולד ב-28 בספטמבר 1944 בניו יורק. הוא לא קיבל פרס נובל לכלכלה, ועדיין נחשב לאחד מקולות המאקרו המשפיעים מאז שנות השבעים. התזה שלו שנכנסה לכיס של משקי בית היא שקילות ריקרדו. גירעון היום הוא מס מחר. אג"ח שהמדינה מנפיקה אינן עושר נטו אם הציבור כבר סופר את החשבון שיגיע.
הוא התחיל בפיזיקה במכון קלטק, בכיתה של ריצ'רד פיינמן, ואז עבר לכלכלה בהרווארד. את הדוקטורט סיים ב-1970 אצל צבי גריליכס. לימד בבראון, בשיקגו וחזר להרווארד כפרופסור מן המניין. בשיקגו פגש את מילטון פרידמן, גארי בקר וג'ורג' סטיגלר, סביבה שדרשה ממודל גם מספרים. בארו הביא למאקרו את אותו יחס. תיאוריה חדה, ואז רגרסיה על עשרות מדינות לאורך עשורים.
ב-1974 פורסם המאמר האם אג"ח ממשלתיות הן עושר נטו, בכתב העת לכלכלה פוליטית. דיוויד ריקרדו כבר רמז במאה ה-19 שמס והלוואה ציבורית עשויים להיות שקולים. בארו בנה את זה כמודל מלא, עם משפחות שדואגות לדור הבא. הממשלה מורידה מס היום ומנפיקה חוב. אם המשפחה מבינה שמישהו ישלם את הקרן והריבית, היא חוסכת את ההקלה. הצריכה נשארת במקום. ההרחבה הפיסקלית מתקזזת בחיסכון פרטי.
כשההקלה במס נכנסת לחיסכון במקום לסופר
מה זה אומר בכיס. ממשלה מחלקת מענק או מקצצת מס הכנסה, ומממנת את הפער בהנפקת אג"ח. משק בית שמאמין שהגירעון יחזור כמס על הילדים שם את הכסף בפיקדון או בקרן. הביקוש בחנויות כמעט לא זז. מי שמאמין שהחוב יישחק באינפלציה או יידחה לעד, מוציא. בארו שם את המשקל על הצד הראשון. האג"ח ביד אינה מתנה. מולה עומדת התחייבות שכבר יושבת על התא המשפחתי.
הייחוד שלו היה לקחת רעיון ישן ולהפוך אותו לבדיקה אמפירית, ואז להרחיב אותו לצמיחה. בשנות התשעים פרסם עם חאווייר סאלה-אי-מרטין את הספר צמיחה כלכלית, וקודם לכן את סדרת המאמרים על מה באמת מניע תוצר לנפש. בית ספר, תוחלת חיים, יציבות מחירים, שלטון חוק, פתיחות לסחר. גירעון גדול ומתמשך מופיע שם כגורם שמעיק. זה חיבור ישיר בין החוב של היום לקצב השכר של מחר, והוא יושב בלב מאקרו כלכלה יישומית.
הביקורת על השקילות ידועה. לא כולם דואגים לנכדים באותה מידה, לא כולם יכולים ללוות באותו ריבית כמו המדינה, וחלק מהציבור פשוט קצר רואי. בארו עצמו כתב שהשקילות היא קצה, לא תיאור מדויק של כל משק בית. ועדיין, ככל שהחוב גדל והריבית עליו אוכלת תקציב, ההתנהגות שהוא תיאר מתחזקת. בישראל רואים זאת כשעולה הדיון על יחס החוב לתוצר. הורדת מס בלי קיצוץ הוצאה נראית כמו תוספת לתלוש. אצל בארו היא דחייה של גבייה.
מענקי הקורונה נתנו מבחן חי. משקי בית שחששו ממס עתידי או מאינפלציה שמו חלק מהכסף בפיקדון. אחרים הוציאו מיד. בארו היה מצביע על הפער הזה כראיה שהשקילות חזקה יותר כשהחוב כבר גבוה והציבור מבוגר ומשכיל. במדינה עם אוכלוסייה צעירה ואשראי מוגבל, המענק זורם יותר לחנויות. לכן אותו גירעון עובד אחרת בישראל, בארצות הברית וביפן. המודל נותן כיוון, הנתונים קובעים את העוצמה.
במחקר הצמיחה הוא ספר שנות לימוד, תוחלת חיים, פתיחות לסחר ואינפלציה נמוכה כמשתנים שחוזרים שוב ושוב. ישראל מתאימה לחלק מהרשימה. השכלה גבוהה ותוחלת חיים ארוכה דוחפות תוצר לנפש. גירעון מתמשך וריבית על החוב אוכלים תקציב שאפשר היה לשים בכיתה או בכביש. בארו הפך את הוויכוח האידיאולוגי על חוב לטבלה. כמה נקודות תוצר עולות לשנה הבאה אם הגרעון גדל היום, וכמה שנות לימוד שוות בשכר של בעוד עשור.
הוא כתב גם על אסונות מקרו נדירים, מלחמות ומגיפות שמקפיצים את פרמיית הסיכון, ועל הקשר בין דת לכלכלה יחד עם רייצ'ל מקלירי. הספרים לקהל רחב, שום דבר אינו קדוש וגם לקבל את זה נכון, תרגמו את אותה שפה לדיון ציבורי. השפעתו נשארת במשרדי אוצר שמחשבים מכפיל פיסקלי נמוך יותר כשהציבור כבר ממונף, ובמשקי בית ששואלים מה יקרה למס אחרי בחירות. מי שמחזיק אג"ח ממשלתית בקרן פנסיה או בקרנות נאמנות וקרנות סל מחזיק, לפי בארו, גם צד שני של אותו דף. התשואה היום, והמס שיאזן אותה מחר. כשריבית על החוב הציבורי עולה, סעיף התשלומים בתקציב דוחק חינוך ובריאות. בארו הפך את הלחץ הזה מסיסמה פוליטית למספר שאפשר למדוד בין מדינות ובין עשורים.
