שלושה עם שם זהה גרים באותו רחוב, וזה הציל אחד מהרשעה

עוד לפני שהתחיל להתגונן, פוזי נדאף כבר הודה בחלק המרכזי בכתב האישום: כן, הוא נהג. השאלה שבאמת עמדה על הפרק במשפטו היתה אחרת לגמרי: האם הוא בכלל ידע שרישיון הנהיגה שלו נפסל.

נדאף, שהעיד כי הוא עובד כשליח, נעצר ב-11 ליולי 2024 כשנהג בקטנוע בחיפה. השוטרים, שעצרו אותו לבדיקה שגרתית בעקבות לוחית רישוי שנראתה להם לא תקינה, גילו שהרישיון שלו פסול. הפסילה, לשלושה חודשים, הוטלה ב-2 ליוני באותה השנה בתיק תעבורה קודם, מבלי שנדאף או עורך דינו הופיעו לדיון. לפי כתב האישום, ההודעה על גזר הדין נמסרה לו כבר ב-25 ליוני. נדאף עצמו, לעומת זאת, טען שהוא לא ידע דבר, ואף הגיש בעניין תצהיר על אובדן רישיון הנהיגה יום אחד בלבד אחרי מועד העבירה שיוחסה לו.

בבית המשפט הוא סיפר גרסה שנשמעת כמו תקלה משרדית קלאסית: "התקשרתי לעוה"ד היה לי מול השוטר... ועוה"ד אמר לי שהדיון נדחה בכמה חודשים ועדיין יש לי רישיון". רק בחקירה במשטרה, כך לדבריו, גילה שמישהו מבני משפחתו כביכול קיבל את המכתב על הפסילה - ובבירור עצמאי הוא גילה שאף אחד מהם לא קיבל דבר.

"יש שלוש פוזי": עדות עובד הדואר שהפכה את התיק

מי שבעצם פוצץ את תיק התביעה היה, באופן לא צפוי, עד מטעם המדינה עצמה: עובד הדואר שביצע את המסירה בתיק הקודם, סאמר נדאף. בעדותו הוא הודה בכנות שהוא לא זוכר בדיוק למי מסר את המכתב, ותיאר מציאות שבה קשה מאוד לוודא זיהוי: "אני מכיר שניים פוזי, אחד מבוגר ואחד צעיר שהוא מאוד בעייתי אז חשבתי שזה הצעיר הבעייתי". בהמשך העדות התברר שהמצב מסובך אף יותר: יש שלוש פוזי באותו האזור, כולם גרים "בתים צמודים, אחד ליד השני".

לפי עדותו, הוא מסר את המכתב לאשה צעירה, בת 30-25 בערך, שהזדהתה בעל פה כאחות של הנמען, מבלי שהוא ביקש ממנה תעודה מזהה כלשהי. הוא אף ציין שהמסמך שהוצג לו באולם בית המשפט לא נראה לו כמו אישור המסירה המקורי שהוא זוכר, וכי הוא לא נכלל מלכתחילה ברשימת עדי התביעה - עד שההגנה עצמה פנתה אליו וקיבלה ממנו תצהיר.

התביעה מצדה, לא טרחה להשיג את אישור המסירה המלא ממשרד הדואר, והסתפקה בגרסה מקוצרת שהופיעה במערכת נט המשפט - מסמך שלא כלל את מספר הזהות של מי שקיבל את המכתב, ואף לא את שמה המלא של אותה אחות. השופט אבישי קאופמן לא חסך ביקורת בעניין זה: "המאשימה לא טרחה לפעול להשגתו של האישור המלא... ואשר הובא לעיל". הוא הוסיף כי התביעה היתה יכולה להוכיח שהמסירה בוצעה כדין לקרובת משפחה מזוהה, "אך לא עשתה כן".

גם "עצימת עיניים" לא הוכחה

המדינה ניסתה טיעון חלופי: גם אם נדאף לא קיבל את המכתב בפועל, הוא פעל תוך עצימת עיניים. כלומר הוא נמנע במכוון מלברר את גורל התיק. גם כאן השופט לא התרשם. הוא ציין שחלף כחודש בלבד בין מתן גזר הדין בתיק הקודם לבין מועד העבירה - זמן קצר מדי מכדי לצפות מנאשם לפעול לבירור. יתרה מכך, נדאף התקשר לעורך דינו במהלך עיכובו בידי השוטרים עצמם - מעשה שלדעת השופט "מצביע לכאורה כי פעל בתום לב".

בסיכומו של דבר, קבע קאופמן כי "מראיות המאשימה עולה שהמסירה לא בוצעה לנאשם, די בכך כדי לשמוט את הבסיס תחת האישום". גם הקביעה שלפיה נאשם ייחשב כמי שידע על פסילתו נסתרה, לדבריו, מתוך ראיות התביעה עצמה, משום שההודעה נמסרה במקום אחר לגמרי מביתו של נדאש. התוצאה של כל אלה: זיכוי מלא.