3 מיליון שקל לבית מתפורר ועוד 300 אלף כדי להיות חבר: כמה עולה לעבור לקיבוץ?

בתים נמוכים טובלים בירק, ילדים וחיות מחמד מסתובבים בחופשיות על השבילים והדשאים, התנועה דלילה ואין כבישים סואנים מתחת לבית, ויש גם תחושה שכולם מכירים את כולם. עבור לא מעט משפחות, המעבר לקיבוץ עדיין נראה כמו גרסה ישראלית של איכות חיים: קרוב לטבע, רחוק מהצפיפות העירונית, וכמעט הכול נמצא במרחק הליכה, רכיבה על אופניים או נסיעה קצרה בקלנועית. בחלק מהקיבוצים עדיין פועלים גם חדר אוכל ומכבסה, ולצדם גני ילדים, מתקני ספורט ושירותים קהילתיים נוספים. לכל אלה מצטרפים חיי קהילה וערבות הדדית שקשה למצוא בשכונה רגילה.

אלא שלחלום הקיבוצי יש היום תג מחיר לא קטן. בקיבוצים מבוקשים גם בית קטן ומתפורר יכול להגיע לכ־3 מיליון שקל, ולעיתים המבנה הקיים הוא בעיקר משהו שצריך לפנות לפני שבונים מחדש. ואז מגיעה הוצאה נוספת שאינה קשורה למחיר הבית או המגרש: כדי להפוך לחבר קיבוץ אפשר להידרש לשלם עוד מאות אלפי שקלים.

ברמות מנשה, למשל, מגרש שעליו בית ישן המיועד להריסה הוערך בכ־3 מיליון שקל, ולכך מתווספים כ־300 אלף שקל כדי לקבל מעמד של חבר קיבוץ. בקריית ענבים דמי הכניסה לחברות מגיעים ל־330 אלף שקל, בנפרד מהתשלום עבור הקרקע, הפיתוח והבנייה. ובעין שמר נמכר לאחרונה בית ישן מאוד בכ־3 מיליון שקל. וכל זה עוד לפני שהוצאתם מיליוני שקלים על הריסה, תכנון ובנייה של בית חדש.

ומי שחושב שהתשלום עבור החברות הוא בסך הכול "דמי כניסה" מגלה תמונה מורכבת יותר: החברות עשויה להקנות שירותים וזכויות כלכליות, ובקיבוצים מסוימים היא מחברת את החבר גם למערכת של נכסים משותפים, קרקעות ומפעלים ששווים מאות מיליוני שקלים.

אז כמה באמת עולה לעבור לקיבוץ, למה צריך לשלם בנפרד כדי להיות חבר - ומה מקבלים תמורת הכסף?

חברים לא קונים, אבל חברות כן

מי שרוכש דירה בעיר משלם על הנכס, מסים והוצאות העסקה, ובזה פחות או יותר מסתיים הקשר הכלכלי שלו עם השכונה. בקיבוץ התמונה נראית קצת אחרת. רכישת הבית וקבלת מעמד של חבר הן שני דברים נפרדים: אפשר לשלם מיליוני שקלים על הבית והזכויות בקרקע, ובנפרד לשלם סכום נוסף כדי להצטרף כחבר לאגודה השיתופית.

למה בכלל צריך לשלם כדי להיות חבר? משום שהמצטרף אינו מקבל רק כתובת חדשה. התנועה הקיבוצית מסבירה כי דמי ההצטרפות משקפים, בין היתר, את הצטרפותו של החבר החדש לנכסים המשותפים, לתשתיות ולמערך הערבות ההדדית של הקיבוץ. בקיבוצים שונים התשלום יכול להיקרא דמי הצטרפות, דמי כניסה או דמי קליטה, וגם מה שעומד מאחוריו אינו זהה בכל מקום.

גם בתוך אותו קיבוץ לא כולם בהכרח משלמים אותו סכום. קיבוצים מסוימים מעניקים תנאים שונים לבני ובנות הקיבוץ שחוזרים להתגורר בו לעומת מועמדים שמגיעים מבחוץ. בקיבוץ לביא, למשל, הסכם קליטה מ־2024 קבע דמי קליטה של 50 אלף שקל לאדם למועמד חיצוני, לעומת 25 אלף שקל לבן קיבוץ או לבן או בת זוגו. ההבדלים האלה יכולים לנבוע מהמדיניות ומההסדרים שנקבעו בכל קיבוץ, והם עוד סיבה לכך שאין בישראל "מחירון חברות" אחיד שאפשר להשוות לפיו בין קיבוצים.

בקריית ענבים, למשל, מסמך רשמי שעסק בדמי הכניסה בסך 330 אלף שקל מפריד אותם במפורש מהתשלומים עבור הקרקע, הפיתוח והבנייה. לפי המסמך, התשלום קשור בין היתר לזכויות הנובעות מהחברות באגודה, להנאה מפירות הנכסים היצרניים ולהשקעות ולתשתיות שהקיבוץ הקים לאורך השנים. במילים אחרות, מי שמתקבל כחבר אינו משלם עוד 330 אלף שקל עבור עוד כמה מטרים של קרקע.

אבל כאן גם צריך להיזהר. תשלום דמי חברות אינו הופך את החבר החדש לבעלים ישיר של חלק יחסי מכל נכסי הקיבוץ. אם הקיבוץ מחזיק מפעל בשווי מאות מיליוני שקלים, החבר לא מקבל לידיו מניות במפעל בשווי חלקו היחסי ביום שהתקבל. הנכסים מוחזקים בידי הקיבוץ או תאגידים שבשליטתו, והזכויות של החברים ברווחים, בחלוקות ובנכסים נקבעות לפי תקנון הקיבוץ, החלטותיו והסדרים שנקבעו לאורך השנים.

גם חבר חדש וחבר ותיק אינם בהכרח נמצאים באותו מצב. בחלק מהקיבוצים קיימים מנגנוני ותק, תקופות אכשרה והסדרים שמבחינים בין זכויות שנצברו בעבר לבין הזכויות שמקבל מי שהצטרף בשנים האחרונות. לכן אי אפשר לקחת את שווי נכסי הקיבוץ, לחלק אותו במספר החברים ולהכריז שזה הסכום שכל חבר "שווה".

ועדיין, מאחורי דמי החברות יכול לעמוד ערך כלכלי ממשי. חלק מהקיבוצים מחזיקים מפעלים, חברות, מקרקעין ונכסים אחרים שנבנו במשך עשרות שנים. כשהעסקים האלה מרוויחים, הכסף יכול לשמש להשקעות בקיבוץ, למימון שירותים, לפנסיה, לתשתיות ולעיתים גם לחלוקות לחברים - בהתאם להסדרים בכל קיבוץ.

וזה בדיוק מה שמבדיל את אותם מאות אלפי שקלים מעוד הוצאה בדרך לבית החדש: כדי לדעת אם 300 אלף שקל הם הרבה או מעט, לא מספיק לדעת כמה עולה להיות חבר. צריך לדעת גם מה החברות הזאת שווה.

מפעל חייהם: הנכסים המשותפים ששווים מאות מיליונים

כדי להבין למה למעמד של חבר בקיבוץ יכול להיות גם ערך כלכלי, צריך להסתכל מעבר לבית ולדשא. חלק מהקיבוצים בישראל הם בעלי שליטה או בעלי מניות משמעותיים בחברות תעשייתיות, ובכמה מהמקרים מדובר בנכסים ששווים לקיבוץ מאות מיליוני שקלים.

מעגן מיכאל, למשל, מחזיק בכ־69% מפלסאון, יצרנית מוצרי הפלסטיק והמערכות לחיבור צנרת. פלסאון נסחרת כיום בשווי של כ־1.36 מיליארד שקל, כך ששווי ההחזקה של הקיבוץ עומד על כ־950 מיליון שקל. כלומר, מאחורי הקיבוץ עומד נכס בורסאי שמתקרב לבדו לשווי של מיליארד שקל.

רמת יוחנן מחזיק בכ־65% מפלרם, יצרנית לוחות תרמופלסטיים. שווי השוק של פלרם עומד על כ־1.2 מיליארד שקל, ושווי המניות שמחזיק הקיבוץ הוא כ־793 מיליון שקל.

גם ברמות מנשה, שכבר פגשנו דרך מחיר הנדל"ן והתשלום הנדרש כדי להפוך לחבר, נמצא נכס עסקי משמעותי. הקיבוץ מחזיק ב־20.14% מארד, המפתחת ומייצרת מערכות למדידת וניהול מים. ארד נסחרת בשווי של כ־1.16 מיליארד שקל, ושווי ההחזקה של רמות מנשה עומד על כ־234 מיליון שקל. קיבוץ דליה מחזיק ב־14.03% נוספים מהחברה, בשווי של כ־163 מיליון שקל.

ויש גם דוגמה שממחישה שהמספרים האלה יכולים לנוע בחדות. קיבוץ יזרעאל מחזיק בכ־56% ממיטרוניקס. כיום החברה נסחרת בשווי של כ־265 מיליון שקל, כך ששווי ההחזקה של הקיבוץ עומד על כ־149 מיליון שקל. אלא שבשיאה נסחרה מיטרוניקס בשווי של מיליארדי שקלים, ולכן גם שווי הנכס שהיה בידי הקיבוץ היה גבוה בהרבה. הירידה החדה במניה בשנים האחרונות היא תזכורת לכך שמפעל מצליח יכול לייצר לקיבוץ עושר גדול, אבל מדובר בנכס עסקי ששוויו יכול גם להישחק.

הערך לקיבוץ אינו נמצא רק במחיר המניות על המסך. חברה רווחית יכולה לחלק דיבידנדים לבעליה, והקיבוץ יכול להשתמש בכספים שמגיעים מהפעילות העסקית להשקעות, לתשתיות, לפנסיה, לשירותים לחברים ולעיתים גם לחלוקות ישירות - בהתאם להסדרים הנהוגים בכל קיבוץ. לצד החברות הציבוריות יש גם קיבוצים שמחזיקים מפעלים וחברות פרטיות, ששוויין אינו גלוי לציבור באותה מידה.

ועדיין, חשוב לחזור להבחנה: חבר חדש במעגן מיכאל אינו מקבל לחשבון ניירות ערך מניות פלסאון בשווי חלקו היחסי, וחבר ברמות מנשה אינו מקבל מניות ארד. בעלת המניות היא האגודה או תאגיד שבשליטתה. השאלה הרלוונטית למי ששוקל להצטרף היא אילו זכויות בנכסים ובפירותיהם מעניק מעמד החבר בקיבוץ המסוים, מתי הזכויות האלה מתחילות ומה ההבדל, אם קיים, בין חבר חדש לחבר ותיק.

במובן הזה, שני קיבוצים שדורשים סכום דומה כדי להפוך לחבר יכולים להציע תמונה כלכלית שונה מאוד. כדי להבין את המחיר, צריך להסתכל לא רק על הסכום שמשלמים בכניסה - אלא גם על הנכסים שנמצאים בצדו האחר של השער.

לא חברים של כולם: מה ההבדל בין הקיבוץ להרחבה?

לא כל מי שגר בקיבוץ הוא חבר קיבוץ. משנות ה־90 החלו קיבוצים רבים להקים לצדם הרחבות קהילתיות - שכונות מגורים שנועדו בין היתר להביא משפחות חדשות, להגדיל אוכלוסייה שהזדקנה או הצטמצמה ולחזק את הקהילה והשירותים המקומיים, בלי לחייב את המצטרפים להפוך לחברים במשק השיתופי.

כך נוצר מודל שנראה לפעמים מוזר מבחוץ: באותו יישוב, ולעיתים משני צדי אותו כביש, יכולה להתגורר משפחה שהיא חלק מהקיבוץ מבחינה חברתית וקהילתית אבל אינה חברה בקיבוץ מבחינה כלכלית. הילדים יכולים ללמוד באותן מסגרות, המשפחות להשתתף באותם אירועים ולהשתמש בחלק מאותם שירותים - אבל הזכויות הכלכליות שונות.

הסיבה היא שההרחבה אינה קיבוץ חדש וגם אינה יישוב קהילתי נפרד. היא שכונת מגורים שנוספה ליישוב הקיבוצי. חברי הקיבוץ חברים באגודה השיתופית החקלאית, שבאמצעותה מוחזקים בדרך כלל הפעילות העסקית והנכסים המשותפים. תושב ההרחבה אינו הופך מעצם רכישת הבית לחבר באגודה הזאת, ולכן גם אינו מקבל מכוח המגורים חלק בזכויות בנכסים היצרניים שלה.

בחלק מהקיבוצים פועלת לצד האגודה השיתופית גם אגודה קהילתית, שמאגדת את ענייני היום־יום של היישוב ואת השירותים המשותפים לחברים ולתושבים. המבנה משתנה ממקום למקום, וכך גם התשלומים והשירותים. המשמעות היא שאפשר לגור בתוך היישוב הקיבוצי, להיות חלק מחיי הקהילה ולשלם עבור שירותים קהילתיים - ובכל זאת לא להיות שותף במפעל או בנכסים האחרים של הקיבוץ.

מבחוץ ההבדל יכול להיות כמעט בלתי נראה. מבחינה כלכלית הוא גדול: תושב הרחבה אינו זכאי אוטומטית לחלוקות הנובעות מנכסי הקיבוץ, אך מנגד גם אינו נדרש בהכרח לשלם את דמי הכניסה הכרוכים בקבלה לחברות ואינו כפוף לכל החובות הכלכליות הנלוות לה.

למי שמחפש בעיקר בית צמוד קרקע, מרחבים ירוקים, קהילה וחינוך בסביבה קיבוצית, הרחבה יכולה להציע חלק גדול מחוויית המגורים בלי לשלם מאות אלפי שקלים כדי להפוך לחבר. אך גם כאן אין ארוחות חינם: בתים בהרחבות של קיבוצים מבוקשים יכולים להיות יקרים מאוד, ובחלק מהמקומות מספרם הזעום של נכסים למכירה דוחף את המחירים כלפי מעלה.

לכן לא נכון להשוות שתי מודעות שעל שתיהן כתוב "בית בקיבוץ" רק לפי המחיר. בית בהרחבה ובית שרכישתו כרוכה בקבלה לחברות עשויים להיראות דומים מאוד, אבל החבילה הכלכלית שמגיעה איתם שונה. לפני שקונים צריך לברר לא רק כמה עולה הבית, אלא באיזה מעמד מתגוררים בו, אילו תשלומים נוספים נדרשים, לאילו שירותים זכאים - ובאילו נכסים וזכויות כלכליות משתתפים, אם בכלל.

הכסף לא מספיק: מי בכלל יכול להתקבל לקיבוץ?

לפני שאתם ממהרים לבנק לברר על משכנתה ומתחילים לחשב כמה הון עצמי תצטרכו, יש שאלה בסיסית יותר: האם בכלל תוכלו להתקבל לקיבוץ. בניגוד לרכישת דירה רגילה, כאן לא תמיד מספיק למצוא בית, להגיע להסכמה עם המוכר ולהביא את הכסף. בקיבוצים רבים הדרך למעמד של חבר עוברת בהליך קבלה, שיכול לכלול היכרות עם הקיבוץ, ראיונות, אבחונים ולעיתים תקופת מועמדות. בסופו של התהליך נדרשת החלטה על קבלת המועמד לחברות בהתאם לתקנון ולהסדרים של אותו קיבוץ.

לקיבוצים עצמם יש לעיתים גם מטרות דמוגרפיות וקהילתיות. קיבוץ שאוכלוסייתו מזדקנת עשוי לרצות למשוך משפחות צעירות עם ילדים, וקיבוץ אחר עשוי לחפש מצטרפים שייקחו חלק פעיל בחיי הקהילה. במודעות קליטה אפשר לפגוש ניסוחים שמספרים לא מעט על האוכלוסייה שהיישוב היה רוצה לראות מגיעה אליו. אלא שרצון לחזק שכבת גיל מסוימת או לשמור על אופי קהילתי אינו מעניק זכות בלתי מוגבלת לסנן מועמדים.

כאן התמונה המשפטית מורכבת, משום שצריך להבחין בין שני דברים שונים: קבלה לחברות באגודה השיתופית של הקיבוץ וקבלה למגורים ביישוב או בהרחבה באמצעות ועדת קבלה. אלה יכולים להיות שני הליכים נפרדים, והכללים החלים עליהם אינם זהים.

ועדות הקבלה למגורים ביישובים ובהרחבות שעליהם חל החוק אינן רשאיות לדחות מועמד מכל סיבה. החוק קובע עילות שבהן ניתן לסרב לקבל מועמד, ובהן חוסר התאמה לחיי חברה בקהילה או למרקם החברתי־תרבותי של היישוב. אבל גם העילות האלה אינן מעניקות לוועדה יד חופשית: כאשר נטען שמועמד אינו מתאים לחיי חברה בקהילה נדרשת חוות דעת מקצועית, ועל החלטת ועדת הקבלה ניתן להגיש השגה. החוק גם אוסר אפליה מטעמים שנקבעו בו.

לכן יש הבדל בין לומר "אנחנו רוצים להביא לכאן יותר משפחות צעירות" לבין לקבוע שמי שאינו צעיר או שאין לו ילדים אינו יכול להתגורר במקום. קיבוץ יכול לפעול כדי למשוך אוכלוסייה מסוימת, לשווק את עצמו אליה ולעודד אותה להגיע, אבל היכולת להפוך את ההעדפה הזאת לתנאי שמונע מאחרים להתקבל מוגבלת על ידי הדין. גם הרצון למצוא אנשים ש"מתאימים לקהילה" אינו מאפשר להסתפק בתחושת בטן או בהעדפה אישית של חברי הוועדה.

ב־2023 הורחבה המסגרת החוקית של ועדות הקבלה, כך שבתנאים מסוימים היא חלה גם על יישובים גדולים יותר באזורי עדיפות לאומית ובאזורי הנגב והגליל. במקביל נשארו בחוק מגבלות על השיקולים שמותר להביא בחשבון ומנגנון שמאפשר לבחון החלטה של ועדת קבלה ולאתגר אותה.

קבלה לחברות בקיבוץ היא עניין נוסף. מבחינת הקיבוץ יש היגיון בבחינת מי שמבקש להפוך לחבר: בניגוד לשכן חדש בבניין בעיר, חבר חדש מצטרף לאגודה שיתופית ולמערכת של זכויות וחובות שיכולה ללוות אותו במשך עשרות שנים. הוא עשוי להשתתף בהחלטות הנוגעות לנכסי הקיבוץ, לשירותים, לתקציבים ולחיי הקהילה, ובמקרים מסוימים ליהנות גם מפירות הפעילות העסקית. לכן הקבלה לחברות אינה נתפסת כעסקת נדל"ן בלבד.

מבחינת הרוכש, ההבחנה הזאת חשובה מאוד. מודעה על בית למכירה בקיבוץ אינה בהכרח הזמנה לכל מי שמוכן לשלם את המחיר, וגם מעבר מוצלח של ועדת קבלה למגורים אינו אומר בהכרח שהתקבלתם כחברים באגודה. עוד לפני שמתקדמים לעסקה צריך לברר אם רכישת הבית מותנית בקבלה למגורים, בקבלה לחברות או בשתיהן, מהם שלבי התהליך, כמה זמן הוא צפוי להימשך ומה קורה לעסקה ולכספים שכבר שולמו אם בסופו של דבר המועמד אינו מתקבל.

וזה עוד הבדל משמעותי לעומת רכישת דירה רגילה. בעיר, בדרך כלל, השאלה המרכזית היא אם המוכר רוצה למכור והקונה מסוגל לשלם. בקיבוץ יכולה לעמוד באמצע גם שאלה נוספת: האם הקיבוץ מוכן לקבל את הקונה.

בסופו של דבר, גם בקיבוץ הבית עצמו הוא עסקת נדל"ן, עם אותן שאלות שמלוות רכישה בכל מקום - מחיר, מצב הנכס, שיפוץ או בנייה ומימון. ההבדל מתחיל במה שמסביב לבית: האם צריך להתקבל לחברות, כמה עולה להיות חבר, אילו זכויות וחובות מגיעות עם המעמד הזה, האם קיימת השתתפות בפירות הנכסים המשותפים ואילו תשלומים קהילתיים מחכים בהמשך. לכן כשמשווים בית בקיבוץ לבית בעיר, לא מספיק להשוות מחיר למ"ר או גודל מגרש. צריך להבין כמה עולה הכרטיס כולו - ומה מקבלים איתו.