צבר של 37 מיליארד דולר: המספרים המרשימים של בייקר ניוז
בזמן שמניות הבינה המלאכותית יורדות, ספקית ציוד האנרגיה בייקר יוז מדווחת על צבר הזמנות של יותר מ-37 מיליארד דולר ועל היעדר האטה בפרויקטים, גם בריבית גבוהה; ההסבר נמצא בהסכמי רכישה ארוכי טווח שחותמים לפני שמתחילים לבנות. במקביל, מפעילי מרכזי נתונים בדרום מזרח אסיה עוברים לייצור חשמל עצמאי בשטח כשהרשת אינה עומדת בקצב
בזמן שמניות הבינה המלאכותית יורדות והוויכוח על קצב הפיתוח מגיע לכותרות, יש מספר אחד שמספר סיפור אחר לגמרי. ספקית ציוד האנרגיה בייקר יוז מחזיקה צבר הזמנות של קצת יותר מ-37 מיליארד דולר, והוא כולל תשתיות גז, ייצור חשמל למרכזי נתונים ופרויקטי גז טבעי נוזלי. צבר הזמנות אינו תחזית ואינו סנטימנט, הוא חוזים חתומים.
ההנהלה אומרת שהיא לא רואה האטה בהשקעות בפרויקטים גדולים, וזה לכאורה מפתיע בסביבה שבה עלות הכסף עלתה משמעותית. ההסבר נמצא במבנה המימון של הענף. פרויקט אנרגיה גדול נשען על הסכמי רכישה ארוכי טווח שנחתמים לפני שנשפכת טונת בטון אחת, והם אלה שהופכים אותו לבר מימון. כשההכנסה העתידית כבר מובטחת בחוזה, ריבית גבוהה יותר מייקרת את הפרויקט אבל אינה מבטלת אותו.
ההבדל בין חוב של חברה לחוב של פרויקט
זו נקודה ששווה להבין, כי היא מסבירה למה ענפים שונים מגיבים אחרת לאותה ריבית. חברה שמגייסת חוב כללי עושה זאת מול המאזן שלה, וכשהריבית עולה היא מצמצמת השקעות. מימון פרויקטי עובד אחרת: ההלוואה ניתנת מול תזרים ספציפי ומול לקוח ספציפי, והבנקים מסתכלים על יחס כיסוי החוב ולא על השאלה אם המניה יקרה. לכן צבר של קבלן ציוד אנרגיה הוא אינדיקטור מקדים טוב יותר לפעילות ריאלית מאשר תנודות במדד המניות.
ומה שנכנס לצבר הזה עכשיו מספר מה נבנה בפועל. החברה מעריכה שכושר ההנזלה המותקן בעולם יצטרך להגיע ל-900 מיליון טונות בשנה עד 2035 כדי לענות על הביקוש. זה מספר גדול, והוא מניח שהגז אינו דלק מעבר אלא דלק יעד. גל פרויקטי הגז הנוזלי שכבר חצה את רף 700 מיליארד מטר מעוקב נבנה בדיוק על ההנחה הזו.
ומאיפה מגיע הביקוש החדש
חלק גדל מהסיפור מגיע ממקום שלפני חמש שנים לא הופיע בתחזיות של אף אחד בענף: מרכזי נתונים. הצריכה שלהם אינה מתמתנת, ולפי החברה גם לא צפויה להתמתן, למרות הביקורת הגוברת על כמות החשמל והמים שהם דורשים. באזורים מסוימים בדרום מזרח אסיה הרשת פשוט אינה עומדת בקצב, ומפעילי מרכזי נתונים עוברים לייצור חשמל עצמאי בשטח המתקן במקום להתחבר לרשת.
המעבר הזה הוא שינוי מבני ולא פתרון ביניים. מפעיל שמקים תחנת כוח פרטית ליד המתקן שלו קונה טורבינות, מערכות ותחזוקה לעשור קדימה, והוא גם נקשר לאספקת גז לטווח ארוך. זו הסיבה שביקוש לחשמל שמקורו בבינה מלאכותית מתורגם לצבר הזמנות של ספקיות ציוד אנרגיה, ולא לחשבון החשמל של הענקיות בלבד.
וזה מחבר בין שני סיפורים שנראים נפרדים. החשמל כבר מזוהה כחסם המרכזי של התחום, ובמקביל ההתנגדות המקומית להקמת מרכזי נתונים חוסמת פרויקטים בהיקפים גדולים. ייצור עצמאי בשטח פותר חלק מהבעיה הראשונה, אבל אינו עוזר בשנייה, ולפעמים אף מחריף אותה מול התושבים.
ומה יכול לשבש את התחזית
וצריך לומר את הצד השני. חברה שמוכרת ציוד לענף הגז אינה משקיפה ניטרלית על עתיד הגז, ותחזית של 900 מיליון טונות עד 2035 היא גם הנחת עבודה עסקית שלה. ההערכה שגל האספקה המתקרב לא ייצור עודף ממושך נשענת על כך שהביקוש יגדל בקצב שיספוג אותו, וזו הנחה שהיסטורית לא תמיד התקיימה בענף הזה.
מעבר לזה, הסביבה הנוכחית נוחה לספקיות ציוד דווקא מהסיבות הלא נעימות. המלחמה מול איראן שיבשה זרימות אנרגיה, המגבלות על השיט במיצר הורמוז מאיימות על יצוא הגז מקטאר, והנפט חזר מעל 100 דולר. גם מי שממשיך להעמיס ולייצא מהמפרץ עושה זאת תחת סיכון. מחיר גבוה אכן מושך השקעה שתביא אספקה בעוד כמה שנים, אבל הוא גם מה שיכול לשחוק את הביקוש בדרך לשם.
