גיל ביולוגי צעיר ב-23 שנה: מה מצאו בגוף של בת 117
מריה בראניאס חיה 117 שנה, ולפני מותה ב-2024 היא עשתה משהו שכמעט אף אדם בגילה לא עשה: היא הסכימה למסור לחוקרים דגימות דם, רוק, שתן וצואה. מהן נבנה המחקר המקיף ביותר שנעשה אי פעם על אדם שחצה את גיל 110, והוא פורסם בכתב העת Cell Reports Medicine. מתוך כל אלף אנשים שמגיעים לגיל 100, אחד בלבד מגיע ל-110. בראניאס עברה את תוחלת החיים הממוצעת של נשים בקטלוניה ביותר משלושים שנה.
הצוות, מהמכון לחקר הלוקמיה על שם ז'וזפ קררס בברצלונה, הריץ על הדגימות סוללה שלמה של טכנולוגיות: ניתוח גנומי, חלבוני, אפיגנטי, מטבולי ומיקרוביומי. השילוב הזה מאפשר להסתכל על אותו אדם משש זוויות שונות - "כפילות מרתקת: נוכחות בו זמנית של סימנים של הזדקנות קיצונית ושל הזדקנות בריאה", כך מגדיר את הממצאים ד"ר מאנל אסטלר, ראש קבוצת האפיגנטיקה של הסרטן במכון, שריכז את העבודה.
שני גופים באותו אדם
מצד אחד, נמצאו סימני בלאי חמורים. הטלומרים שלה, אותן כיפות מגן בקצות הכרומוזומים שמתקצרות עם כל חלוקת תא, היו קצרים במיוחד, ובלשון החוקרים נרשמה בהם שחיקה עצומה. מערכת החיסון שלה הציגה מאפיינים דלקתיים, אוכלוסיית תאי הזיכרון שלה נראתה מזדקנת, ובמח העצם נמצאה תופעה שמאפיינת גיל מבוגר שבה תאי גזע של הדם צוברים מוטציות.
בצד השני נמצא בדיוק ההפך. שעונים אפיגנטיים, שמודדים גיל ביולוגי לפי סימונים כימיים על הדנ"א, הציבו את הגיל שלה ביותר מ-23 שנה מתחת לגיל שבתעודת הזהות. פרופיל השומנים בדם שלה היה כזה שרופא היה שמח לראות אצל אדם צעיר בהרבה: כולסטרול רע וטריגליצרידים נמוכים מאוד, וכולסטרול טוב גבוה. הדלקתיות הכללית בגוף נמצאה נמוכה, ובמעיים נמצאה נוכחות גבוהה של חיידקי ביפידובקטריום, שנחשבים מועילים.
הצוות מצא אצלה גם וריאנטים גנטיים נדירים שקשורים לכשירות מערכת החיסון, לבריאות המוח, להגנה על הלב ולתפקוד המיטוכונדריות. אלה דברים שאדם נולד איתם, והם מזכירים שחלק מהסיפור אינו ניתן לשכפול, אלא הוא עניין גנטי.
מה אפשר לקחת מזה, ומה לא
מה כן ניתן לשכפול. בראניאס ניהלה חיים פעילים מבחינה מנטלית, חברתית וגופנית, והקפידה על תזונה ים תיכונית. פרט אחד שחוזר בכל הדיווחים הוא שבעשרים השנים האחרונות לחייה היא אכלה כשלוש מנות יוגורט ביום, וזה מתיישב עם ריכוז חיידקי הביפידובקטריום שנמצא אצלה.
הפיתוי להסיק מכאן מסקנה תזונתית ישירה גדול, אבל צריך לזכור שזה מדגם של אדם אחד. החוקרים עצמם מדגישים שנדרשות קבוצות גדולות בהרבה כדי להכליל את הממצאים. מחקר על יחיד יכול להצביע על כיוונים למחקרי המשך, והוא אינו יכול להוכיח שמה שעבד אצלה יעבוד אצל מישהו אחר.
הערך המדעי של העבודה נמצא במקום אחר. עד היום ההנחה הרווחת היתה שהזדקנות איטית פירושה פחות בלאי בכל המערכות. הממצא כאן מצביע על אפשרות שונה: שאפשר לצבור בלאי קיצוני במערכת אחת, כמו הטלומרים, ובמקביל לשמור על הגנה חזקה במערכות אחרות, ושהאיזון בין השניים הוא שקובע. במילות הסיכום של החוקרים, הממצאים מציעים מבט רענן על ביולוגיה של הזדקנות אנושית, מציעים סמנים לזקנה בריאה וכיוונים אפשריים להארכת תוחלת החיים.
לקורא הישראלי יש כאן הקשר מוכר. תוחלת החיים בישראל מהגבוהות בעולם המערבי, והתזונה הים תיכונית היא ברירת המחדל המקומית ולא המלצה אקזוטית. מה שהמחקר הזה מוסיף הוא הפרדה ברורה בין מה שאי אפשר לשנות, כלומר הגנטיקה, לבין מה שכן: תנועה, קשרים חברתיים, תזונה והרכב חיידקי המעי. הטווח שבו הגוף מזדקן לאט יותר, לפי חצי מיליון נבדקים.
