בנה גדר על 15 מ"ר שלא שייכים לו, וטען שהיא "היסטורית"
סכסוך שכנים בכפר מצר הגיע לבית משפט השלום בנצרת. השופט דחה שורה שלמה של טענות הגנה, הורה על הריסת הגדר בתוך 100 יום, אבל גם הציע לצדדים דרך לסיים את המאבקים ביניהם אחת ולתמיד
שני שכנים מכפר מצר, ששניהם נושאים את שם המשפחה זועבי, מצאו את עצמם משני צדי המתרס בבית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת, בסכסוך על שטח קטן במיוחד - 15 מ"ר בלבד. בסופו של דבר, השופט אדהם ספדי הכריע לטובת התובע, אחמד זועבי, והורה לנתבע להרוס גדר שבנה בשטח שלא שייך לו.
הכל התחיל עוד ב-1973, כשאביו המנוח של התובע, מוחמד זועבי, חתם עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) על הסכם חליפין שהקנה לו זכויות במגרש משולש בגודל 340 מ"ר מתוך חלקה 13 בכפר מצר, ששטחה הכולל כ-20 דונם. עשרות שנים אחר כך, וזמן קצר לפני הגשת התביעה, נרשם התובע כאחד מיורשי אביו, ורק בפברואר 2025 הוא נרשם רשמית כבעלים של חלק מהזכויות בחלקה - 63.74 מ"ר.
לטענת התובע, השכן יוסף זועבי, שגר בסמוך ומחזיק בחלק מהזכויות בחלקה השכנה, פלש לשטח שלו, ובסמוך להגשת התביעה אף בנה שם גדר, "תוך שהוא משייך את הנכס לעצמו". מודד בשם מרואן זיבק, שמונה מטעם בית המשפט, קבע באופן חד-משמעי כי הנתבע אכן מחזיק בפועל בשטח משולש בגודל 15 מ"ר מתוך החלקה של התובע - שטח המשמש בפועל חניית רכב פתוחה.
שלל טענות הגנה - ודחייה אחר דחייה
הנתבע לא ויתר בקלות, והעלה כמה טענות הגנה. הראשונה: לתובע כלל לא היתה זכות עמידה להגיש את התביעה, משום שבמועד הגשתה ב-2022 הוא עדיין לא היה רשום כבעלים. השופט דחה את הטענה וקבע כי סעיף 16 לחוק המקרקעין מקנה זכות תביעה לא רק לבעלים הרשום, אלא גם למי שזכאי להחזיק בקרקע - ולתובע כבר היה באותה עת צו ירושה בתוקף.
טענה נוספת נסמכה על תשריט חלוקה מוסכם מ-1992, שלפי הנתבע הקנה לו את השטח. אלא שהמומחה זיבק בדק את התשריט ומצא כי הוא מתייחס אך ורק למגרש הנתבע בחלקה 12, וכי על החלק הנוגע לחלקה 13 "נרשמה הערה בגוף תשריט החלוקה שחסר חתימות". כלומר בעלי חלקה 13 מעולם לא חתמו עליו.
הנתבע ניסה גם טענת השתק שיפוטי, בטענה שהתובע עצמו, בבקשת היתר בנייה מ-2001, לא כלל את השטח השנוי במחלוקת בגבולות המגרש שלו, ולכן אסור לו לטעון כיום אחרת. גם כאן השופט לא התרשם, בין היתר משום שבאותה העת חלקו של התובע בחלקה היה קטן בהרבה, לפני שקיבל במתנה משני אחיו חלקים נוספים. הנתבע גם ניסה למנף פסק דין ישן מ-2001, שהעניק לו זכות לתוספת שטח של 19 מ"ר - אך המומחה שמונה מטעם בית המשפט הראה שמדובר בשטח אחר לגמרי, במקום שונה בחלקה 12.
"דרך המלך היא סילוק יד"
הטענה המעניינת ביותר נגעה למאזן הנוחות: הנתבע טען שפינוי הגדר יחסום את הכניסה לביתו, ושהנזק שייגרם לו גדול בהרבה מהנזק לתובע. השופט דחה גם את הטענה הזו, וציין שלמבנה יש כמה כניסות, ושמדובר בעיקר בפגיעה בנוחות החניה בלבד. בפסק דינו הוא הזכיר את ההלכה שלפיה "דרך המלך היא מתן סעד של סילוק-יד, כאשר רק במקרים 'חריגים שבחריגים', יקָבע כי לא קמה הצדקה ליתן סעד שכזה", ואף התייחס למעמדה החוקתי הרם של זכות הקניין, שגובר על שיקולים כמו גודל השטח.
בסופו של דבר השופט קיבל את התביעה במלואה: הנתבע נדרש להרוס על חשבונו את הגדר, לפנות את שטח הפלישה ולהשיב את החזקה לתובע - הכל תוך 100 יום. באופן חריג, השופט אף נמנע מלפסוק הוצאות משפט, וזאת מתוך כוונה ברורה: לפתוח פתח לפשרה. בסיום פסק הדין הוא הציע לצדדים "ויתור הדדי" - התובע יוותר על השטח שזכה בו כאן, ואילו הנתבע ואחיו יוותרו על שטח מקביל שמגיע להם מכוח פסק דין ישן ובלתי מבוצע נגד קרובי משפחתו של התובע. לדבריו, "הידברות, פשרה ושיתוף פעולה בין שכנים הן דרך המלך לסיום המחלוקות ביעילות", ומוטב שהצדדים יאמצו אותה, לפני שהסכסוך הבא בין השכנים יגיע גם הוא לפתחו של בית המשפט.
