חזרתם לגור יחד אחרי הגירושים? זה מה שיקרה אם תיפרדו שוב
פסק דין מעניין של בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה עוסק בזוג שחזר לחיות ביחד אחרי הגירושים, ואף התחתן מחדש והביא ילדים לעולם. הוא פסק כי תקופת היחסים השנייה יצרה מאזן נכסים וחובות משלה, לגמרי בנפרד מההסכם הישן
זה סיפור שיכול להתחיל כתסריט קולנועי: זוג מתחתן, מתגרש, חותם על הסכם גירושים מסודר - ואז, זמן קצר אחרי שהפרידה הושלמה על הנייר, חוזר לגור ביחד. נולדים שני ילדים, נבנה בית משותף, ואז מגיע הקרע השני - הפעם עם האשמות קשות של אלימות, מקלט לנשים מוכות, ותביעות שהצטברו לכדי שלושה תיקים נפרדים בבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה. פסק דין שניתן באחרונה שם קץ לפרשה, וקבע כללים ברורים למקרה שבו זוגות "מתחתנים בשנית" מבלי לחשוב מחדש על ההסכם הישן.
בני הזוג נישאו לראשונה וחתמו על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין. הם התגרשו ללא ילדים משותפים, אך זמן קצר אחר כך שבו לחיות יחד ונישאו שוב. כמה ימים לאחר החתונה השנייה נולד בנם הבכור, וב-2022 נולד בנם השני. באותה השנה עזבה האם את הבית המשותף עם הקטינים, לטענתה בעקבות חשש מאלימות מצד האב, ובפברואר 2023 היא נכנסה עם הילדים למקלט לנשים מוכות, שם היא שהתה כמה חודשים. מהמשבר הזוגי נולדו כאמור שלוש תביעות: מזונות קטינים, איזון משאבים ותביעה לדמי שימוש ראויים בבית המשותף.
בענייני המזונות, קבע בית המשפט כי חל הדין העברי, שמחלק את החבות לשתי תקופות - עד גיל 6 האב נושא לבדו בכל הצרכים ההכרחיים, ומגיל 6 עד 18 שני ההורים חבים באופן שווה, בהתאם ליכולותיהם ולזמני השהות בפועל. בית המשפט אמד את הכנסת האב, בעל עסק עצמאי, ב-15 אלף שקל נטו לחודש, ואת הכנסת האם - נכה בשיעור 40% המתקיימת מקצבה - ב-7,000 שקל. לכן, יחס ההכנסות הוא 30%-70% לטובת האם. בשקלול זמני השהות (77% אצל האם מול 23% אצל האב) נפסק כי האב ישלם עבור הבן הגדול 1,016 שקל בחודש עד גיל 6 ו-656 שקל אחריו, ועבור הבן הקטן 1,193 שקל עד גיל 6 ו-773 שקל אחריו, בתוספת של 1,960 שקל לחודש עבור דמי מדור.
העסק נשאר של הבעל, אבל הפירות שלו כבר לא
החלק המעניין באמת נוגע לעסק שבבעלות האב, שהוקם שנים רבות לפני הנישואים. בית המשפט יישם את ההבחנה המוכרת בין העץ לפרי: גוף העסק והמוניטין שלו הם נכס חיצוני שנשאר בבעלותו הבלעדית של הבעל, בעוד שהאשה לא הרימה נטל הוכחה על מעורבות פעילה בניהולו. אלא שהכנסות העסק, כך נקבע, הן עניין אחר לגמרי - הן פרי של עבודה שוטפת בתקופת הנישואים, והועברו בפועל להוצאות המחיה של המשפחה ולבניית הבית המשותף, ולכן הן חלק מהנכסים בני-האיזון. מאותה הסיבה בדיוק, גם חובות שנוצרו במהלך הפעילות העסקית השוטפת בתקופת השיתוף יתחלקו שווה בשווה בין הצדדים, גם אם מקורם בפעילות הבעל בלבד - וזאת למרות שהאישה טענה למשיכות מזומן חשודות והעלמת הכנסות. בית המשפט דחה את הטענות האלה בקביעה כי הן לא נתמכו "בתשתית ראייתית מוצקה ובעלת משקל", והצביע דווקא על כך שהראיות מגלות ערבוב מוחלט בין החשבון העסקי לחשבונות הפרטיים והמשותפים - עובדה שדווקא תומכת בשיתוף בחובות ולא בהפרדה מהם.
נקודה משפטית מרכזית נוספת נגעה למעמדו של הסכם הגירושים המקורי מ-2020. האשה טענה שההסכם ממשיך לחייב גם בתקופת הנישואים השנייה, ולכן העסק אמור להישאר מחוץ לאיזון מכוח ההסכם עצמו. בית המשפט דחה את הטענה הזו, וקבע כי הסכם גירושים נועד לחסל מערכת יחסים שהסתיימה, ואינו יכול לשמש בסיס חוקי רכושי לחיים משותפים חדשים שעדיין לא החלו. מהרגע שהצדדים חידשו את חייהם המשותפים, נפתחה תקופת שיתוף עצמאית שחל עליה חוק יחסי ממון כברירת מחדל. לכן גם טיוטות הסכם ממון חדש שהוכנו ב-2022 אך מעולם לא נחתמו לא סייעו לאשה, משום שהחוק דורש אישור פורמלי של בית משפט לתוקפו המחייב של הסכם כזה.
מעבר לכל אלה, נקבע כי הבעל השתמש באופן בלעדי בבית המשותף במשך כחצי שנה לאחר הקרע, ולכן הוא חויב לשלם לאישה 58.5 אלף שקל עבור דמי שימוש ואי-תשלום המשכנתא, וכן להשיב לה חוב ארנונה של 9,416 שקל ששולם מקופת הכינוס. בסיכומו של יום נקבע כי הבעל חייב לאישה 235,785 שקל עבור חובות שונים, בעוד שהאשה חייבת לבעל 38,140 שקל - ושני הצדדים יישאו כל אחד בהוצאותיו המשפטיות, מבלי שיחויבו בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה.
