עבדה כעצמאית, קיבלה פי 2.5 משכירה - ובכל זאת הוכרה כעובדת
בית הדין לעבודה בתל אביב קבע כי אשת מכירות בחברת שיווק של נדל"ן היתה למעשה עובדת שכירה, אף שהוציאה חשבוניות ונהנתה מתמורה גבוהה במיוחד - אבל דחה את תביעתה לפיצויי פיטורים ולפיצוי על עוגמת נפש
ירדן ידיד לוי עבדה ברד בוטיק, שעוסקת בשיווק ומכירת פרויקטים בתחום הנדל"ן למגורים, כבר מ-2019 - בתחילה כעוזרת אישית שכירה. כשפרצה מגפת הקורונה היא יצאה לחל"ת ונסעה למשפחתה בדרום אפריקה. כשחזרה, היא המשיכה בתפקיד חדש: אשת מכירות שמוציאה חשבוניות כעצמאית, ולא עוד עובדת עם תלוש שכר.
כמעט שלוש שנים אחר כך, בפברואר 2023, התפרקו היחסים. החברה עצרה תשלום מקדמות חודשיות בסכום של 14 אלף שקל בעקבות חוב שצברה ידיד לוי, והציעה להוריד את שיעור העמלה על פרויקטים עתידיים. ידיד לוי מצדה, טענה שמדובר בהרעת תנאים שגרמה לה לעזוב, ותבעה הכרה רטרואקטיבית ביחסי עובד-מעסיק, ביחד עם פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פנסיה, שעות נוספות ופיצוי עבור נזק לא ממוני. הסכום הכולל שהיא דרשה: 356,493 שקל.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יישם את מתווה שלושת השלבים שנקבע בהלכת כותה: בתחילה בוחנים אם בכלל מתקיימים יחסי עבודה, לפי המבחן המעורב שבמרכזו מבחן ההשתלבות; אחר כך מחשבים את הזכויות הכספיות; ולבסוף דנים בפיצוי הלא ממוני.
בפן החיובי, השופטים לא התלבטו יותר מדי. ידיד לוי היתה מחוברת למערכת ה-CRM של החברה, קיבלה כתובת מייל על שם הדומיין שלה, וקיבלה כרטיסי ביקור עם פרטי ההתקשרות של החברה. מנהלת החברה, דנה בן-ארי אביב, אף כינתה את הצוות שידיד לוי השתייכה אליו "רד נינג'ות" ברשתות החברתיות - כינוי ששייך את הצוות לחברה ולא לעסקים עצמאיים חיצוניים. בית הדין קבע כי עבודתה "היוותה חלק אינטגרלי מהמערך היצרני של החברה בהיותה אשת שיווק נדל"ן". בפן השלילי - זה שבודק אם היה לה עסק עצמאי אמיתי - התמונה היתה חד-משמעית עוד יותר: היא לא העסיקה עובדים, לא ניהלה סיכון עסקי משמעותי, ומיד כשההתקשרות הסתיימה היא סגרה את תיק העוסק המורשה שלה. "דבר המעיד על היעדר תשתית עסקית עצמאית אמתית", כתב בית הדין.
ובכל זאת, בלי פיצוי ובלי פיצויי פיטורים
כאן מגיע הטוויסט של פסק הדין. אף שהוכרו יחסי העבודה בין הצדדים, בית הדין סירב לפסוק פיצוי עבור נזק לא ממוני, אף שברירת המחדל, לפי הפסיקה, היא כן לפסוק פיצוי כזה כשמזהים סיווג מוטעה, אלא אם המעסיק מצליח לשכנע אחרת. הסיבה: העדויות הראו שידיד לוי עצמה יזמה את המעבר למתכונת העצמאית כדי להרוויח יותר, ניהלה משא ומתן ארוך ואגרסיבי, ואף התעלמה מהצעה מפורשת של בן-ארי אביב, במייל מ-2022, לחזור למעמד של שכירה: "כפי שהבהרתי גם בשיחות איתך, ככל שאת מעוניינת, נוכל להחליט כי אנו מסדירות בינינו את היחסים במתכונת של יחסי עבודה לכל דבר ועניין". ידיד לוי בחרה להתעלם ולהמשיך לעבוד עם חשבוניות.
גם תביעת פיצויי הפיטורים נדחתה. בית הדין קבע שהיא לא נתנה לחברה התראה מסודרת על "הרעת תנאים" לפני שהודיעה על סיום מיידי של עבודתה בה, ומהקלטת שיחה בין הצדדים עלה שהיא עצמה הכירה בחוב ובקושי הכלכלי שיצרה, ואף תכננה לטוס לחו"ל. בשיחה המתועדת היא אמרה: "אני עכשיו בבור, אני צריכה את הבונוס הזה".
בכל הנוגע לחישוב הזכויות, הנתבעת ניסתה לטעון שהשכר החלופי (מה שהיא היתה מרוויחה כשכירה) צריך להיות נמוך משמעותית מהתמורה הקבלנית. אבל בית הדין לא קיבל את הטיעון - החברה לא הביאה עובד מקביל לצורך השוואה, ולכן נקבע שהתמורה הקבלנית בפועל, כ-17,074 שקל בניכוי מע"מ, היא גם השכר החלופי הקובע.
כמה קיבלה ידיד לוי בסוף?
בסיכומו של דבר, ידיד לוי זכתה בחלק מתביעתה: שכר עבור פברואר 2023 (14,846 שקל), הפקדות פיצויים ופנסיה (כ-43.5 אלף שקל ביחד), דמי הבראה (7,299 שקל) ופדיון חופשה (22,270 שקל). מנגד, קוזז מהסכומים חוב מקדמות בהיקף של 25,435 שקל שהוכר כלגיטימי. תביעות עבור שעות נוספות, דמי חגים והוצאות נסיעה - נדחו כולן. החברה חויבה גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12 אלף שקל.
פסק הדין ממחיש כמה מורכב הגבול בין עצמאי לשכיר בענף המכירות והנדל"ן, ומזכיר לחברות שגם הסכם חתום ומודע לא תמיד מגן מפני הכרה רטרואקטיבית ביחסי עבודה - אבל הוא גם לא מבטיח פיצוי מלא, כשמי שביקש את מעמד העצמאי הוא דווקא העובד עצמו.
