הימין הקיצוני מזנק בגרמניה - זו הכלכלה, טמבל

הימין הקיצוני בגרמניה מתחזק במהירות, והסיבה מתחילה בכלכלה. אפשר לדבר על הגירה, אסלאם, אוקראינה, רוסיה וזהות לאומית, אבל קשה להבין את העלייה של AfD בלי לראות מה עבר על הגרמני הממוצע בשנים האחרונות, ובעיקר על מי שחי במזרח המדינה.

בסקסוניה-אנהלט קיבלה AfD כ-44% מהקולות, יותר מפי שניים מהתוצאה שלה לפני חמש שנים. ה-CDU של הקנצלר פרידריך מרץ הסתפקה בכ-17%. שיעור ההצבעה התקרב ל-78%, כך שמדובר בהרבה יותר מקבוצת מחאה קטנה. ציבור גדול מאוד הגיע לקלפי ובחר במפלגה שנמצאת בקצה הימני של הפוליטיקה הגרמנית.

וזה כבר רחוק מסיפור של מדינה אחת במזרח. ב-2013 קיבלה AfD פחות מ-5% בבחירות הארציות. ב-2017 היא עלתה לכ-13%, ב-2021 עמדה על כ-10%, ובבחירות של 2025 זינקה לכ-21% והפכה לכוח השני בגודלו בפרלמנט. בסקרים האחרונים היא כבר נעה סביב 27%-29%.

הכלכלה נשחקת - והכעס מצטבר

העלייה של AfD מגיעה בדיוק בזמן שבו המודל הכלכלי הגרמני נשחק. במשך עשרות שנים גרמניה נהנתה מאנרגיה רוסית זולה, תעשיית רכב ומכונות חזקה, יצוא אדיר לסין וכוח עבודה מיומן. כל אחד מהעמודים האלה נחלש. האנרגיה התייקרה, סין הפכה מלקוחה גדולה גם למתחרה, ארה"ב מכבידה במכסים, ותעשיית הרכב הגרמנית עוברת שינוי כואב. פולקסווגן מקדמת קיצוצים גדולים ובוחנת מחדש את עתידם של מפעלים. גם מרצדס, ב.מ.וו, פורשה וספקיות הרכב מחפשות דרכים להוציא פחות. 100 אלף משרות יקוצצו - ומפעלי פולקסווגן עשויים לעבור למרוץ החימוש

גם הנתונים הארציים חלשים. גרמניה כמעט שלא צמחה בשנים האחרונות, מספר המובטלים עבר את רף 3 מיליון ושיעור האבטלה הגיע לכ-6.5%. מספר המשרות הפנויות ירד, ובתעשייה ממשיכים לראות חולשה. שיא בבורסה, 3 מיליון מובטלים: שתי הכלכלות המקבילות של גרמניה

מבחינת עובד גרמני, הסיפור פשוט אפילו יותר. המזון יקר יותר, החשמל יקר יותר, הדיור התייקר ובמקומות מסוימים גם מקום העבודה מרגיש פחות בטוח. מחירי המזון עלו בכשליש מאז 2021, והמחירים במשק כולו עלו בכמעט 18% בתוך כחמש שנים.

וכאן נכנסת AfD עם מסר שקל להבין. האנרגיה יקרה בגלל הניתוק מרוסיה. כסף עובר לאוקראינה. מערכת הרווחה מוציאה יותר על מהגרים. בריסל קובעת יותר מדי. מדיניות האקלים פוגעת במפעלים. מבחינת המפלגה, הגרמני העובד משלם את המחיר.

למה דווקא במזרח גרמניה?

35 שנה אחרי האיחוד, הפערים בין מזרח למערב עדיין מורגשים. השכר במערב גבוה בכ-20% מהשכר במזרח, וחלקם של תושבי המזרח בתפקידי ניהול, ממשל ומוקדי כוח קטן מהחלק שלהם באוכלוסייה.

גם הדמוגרפיה משחקת תפקיד. במשך שנים צעירים עזבו אזורים במזרח ועברו לברלין, המבורג, מינכן וערים במערב. נשארה אוכלוסייה מבוגרת יותר, עם פחות עסקים גדולים, פחות משרות חזקות והרבה יותר תחושה שהחלטות מתקבלות במקום אחר.בסקסוניה-אנהלט חיים כיום מעט יותר מ-2 מיליון תושבים, הרבה פחות מבעבר. התעסוקה ירדה, התעשייה נחלשה והצמיחה נשארה מאחור. זה יוצר קרקע נוחה למפלגה שאומרת לציבור: מישהו לקח לכם את מה שמגיע לכם.

• תוכנית ההלאמה בברלין פוגשת את הכסף הישראלי: מה זה אומר על אדלר, ADO והחברה של יקיר גבאי
• סין התקינה פי 14 יותר רובוטים מגרמניה, וברלין חותמת עם אנבידיה

בסקרים שנערכו באזור, יותר ממחצית מהתושבים אמרו שהם מרגישים שהם מקבלים פחות מהחלק שמגיע להם לעומת גרמנים אחרים. אצל מצביעי AfD התחושה הזאת חזקה אפילו יותר. רוב גדול מהם חושש מירידה ברמת החיים ומהמשך עלייה במחירים.

וזה אולי הנתון החשוב ביותר. לפני כמה שנים מעטים ראו ב-AfD מפלגה עם פתרונות כלכליים. היום חלק גדול הרבה יותר מהציבור במזרח כבר נותן לה יתרון גם בכלכלה, אנרגיה, פנסיה ותעסוקה.

מהכלכלה להגירה

הכעס הכלכלי הפך עם הזמן גם לכעס על הגירה. דווקא כאן נמצא פרדוקס: במזרח גרמניה יש פחות זרים מאשר במערב. שיעור התושבים הזרים במזרח נמוך משמעותית מזה שבמערב, ובסקסוניה-אנהלט הוא סביב 9%. במשך עשרות שנים מזרח גרמניה הייתה חברה די הומוגנית. מאז משבר הפליטים של 2015 הגיעו סורים, אפגנים ומהגרים נוספים, ובהמשך גם אוקראינים. בתוך עשור מספר הזרים בסקסוניה-אנהלט יותר מהכפיל את עצמו.

AfD מחברת בין הדברים: המהגר הופך מבחינתה לסמל של הוצאה ציבורית, עומס על שירותים, שינוי תרבותי ותחרות על דיור ורווחה.

המסר עובד במיוחד כאשר הציבור כבר מרגיש שהעוגה הכלכלית קטנה. בסקרים בקרב מצביעי AfD בסקסוניה-אנהלט, יותר מ-90% הביעו חשש מכניסה גדולה של זרים וכ-85% חששו שאורח החיים הגרמני משתנה מהר מדי.

• OpenAI קיצצה ב-10 מיליארד דולר את יעד הגיוס: המשקיעים מורידים הילוך לפני הנפקת אנתרופיק
• איבדה כ-80% מהשיא, ואנליסטים צופים לה הכפלה: מה עובר על מניית הקוונטים Pasqal

מה הבוחרים עצמם אומרים, ומה אומרים הנתונים

סקר היציאה בסקסוניה-אנהלט מציב סימן שאלה על ההסבר הכלכלי הטהור. 91% מבוחרי AfD הסכימו עם האמירה שהם מודאגים מאוד מכך שיותר מדי זרים חיים בגרמניה. המפלגה אמנם חזקה במיוחד בקרב עובדים, 59%, בקרב בעלי השכלה נמוכה, 57%, ובקרב מי שמגדירים את מצבם הכלכלי כרע, 65%, אבל ניתוח של הנתונים מעלה שהחשש מהגירה מסביר את התמיכה במפלגה פי כמעט עשרה יותר ממצוקה כלכלית ממשית או נתפסת. במילים אחרות, הכלכלה פותחת את הדלת וההגירה היא שמכניסה את הקול לקלפי.

הפער בין התחושה לבין הסטטיסטיקה הוא בדיוק המקום שבו הוויכוח הזה מתלהט. נתוני הפשיעה הרשמיים לשנת 2025 רשמו 5.5 מיליון עבירות, ירידה של 5.6% לעומת השנה שקדמה לה, ומספר החשודים ירד ב-5.9%. גם הפשיעה האלימה ירדה, ב-2.3%, לראשונה מאז 2021. מי שמסתכל על השורה הכללית רואה מדינה שנעשית בטוחה יותר.

אלא שהפירוט מספר סיפור אחר לגמרי. עבירות האונס עלו ב-9% בשנה אחת, ומאז 2018 הן טיפסו בכ-72%. עבירות שבהן נעשה שימוש בנשק חם עלו ב-9.7%, ומקרי הירי בפועל ב-13.4%. גם עבירות מין ופריצות לבתי מגורים רשמו עלייה. אלה בדיוק סוגי העבירות שמייצרים כותרות, שיחות ותחושת חוסר ביטחון יומיומית, וההפחתה במספר הכולל של הגניבות אינה מקזזת אותם בתודעה.

לצד זה, חלקם של חשודים שאינם אזרחי גרמניה עמד על 38.5% ונשאר יציב לעומת השנה הקודמת. שיעור החשידות בקרבם, בנטרול עבירות הגירה, גבוה פי 2.6 בערך מזה של אזרחים גרמנים. הנתון הזה עומד במרכז הטיעון של AfD, וצריך לקרוא אותו לצד ההקשר: אוכלוסיית המהגרים צעירה וגברית בהרכבה הרבה יותר מהאוכלוסייה הכללית, וזו הקבוצה שמופיעה ביתר בסטטיסטיקות הפשיעה בכל מדינה מערבית. ההקשר הזה מסביר חלק מהפער, ואינו מוחק אותו.

מבחינת הבוחר במגדבורג או בהאלה, שתי מערכות הנתונים האלה חיות זו לצד זו: הוא שומע שהפשיעה יורדת, וקורא באותו שבוע על עבירות אלימות שדווקא עולות. הפוליטיקה של AfD נבנית בדיוק בפער הזה, והיא מציעה לו הסבר אחד פשוט לשתי התחושות. התשובה של המפלגות המרכזיות, שנשענת על הממוצע הכללי, מתקשה להתחרות בו.

ומה עם אנטישמיות?

הסיפור היום שונה מזה של גרמניה בשנות ה-20 וה-30. מוקד הקמפיין של הימין הקיצוני מופנה בעיקר כלפי מהגרים ומוסלמים. AfD מקדמת מדיניות קשוחה הרבה יותר בתחום ההגירה, גירוש מהגרים, הגבלת מקלט וצמצום ההשפעה של האסלאם במרחב הציבורי. בחלק מהמסרים שלה האסלאם מוצג כגורם שמתנגש עם הזהות הגרמנית.

אנטישמיות ורוויזיוניזם היסטורי עדיין מופיעים בחלקים של הימין הקיצוני. לאורך השנים היו בתוך AfD פוליטיקאים שהתבטאו בצורה שהקטינה את משמעות התקופה הנאצית או השתמשו בשפה שיצרה סערה בגרמניה. שירותי הביטחון במדינות מסוימות אף הגדירו חלק מסניפי המפלגה כימין קיצוני מובהק.

אבל מבחינת המנוע שמביא כיום קולות חדשים, המהגר והמוסלמי נמצאים הרבה יותר במרכז. AfD עצמה מנסה בחלק מהמקרים להציג את היהודים כחלק מהמסורת היהודית-נוצרית של גרמניה, מול האסלאם שהיא מציגה כאיום תרבותי.

הדמיון לעבר נמצא במנגנון, לא בעוצמה

כאן קשה להתחמק מההיסטוריה. גרמניה של היום רחוקה מאוד מגרמניה של רפובליקת ויימאר. זו אחת הכלכלות הגדולות בעולם, עם מדינת רווחה, מוסדות חזקים ודמוקרטיה מבוססת. גם האבטלה והאינפלציה רחוקות מאוד מהאסון הכלכלי של שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. אבל יש דמיון במנגנון.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיעו בגרמניה אינפלציה חריפה, מחיקת חסכונות, אבטלה ומשבר אמון עמוק. בהמשך הגיע המשבר של 1929 והאבטלה זינקה. מיליוני גרמנים הרגישו שהמערכת הישנה הפסיקה לעבוד עבורם, והמפלגות בקצוות הציעו הסבר פשוט ואשמים ברורים. גם כיום, כשהאזרח מרגיש שהעבודה פחות בטוחה, הכסף קונה פחות והילדים שלו עשויים לחיות פחות טוב ממנו, המסרים של הקצוות הופכים אטרקטיביים יותר.

AfD מציעה רשימת אשמים שקל לזכור: מהגרים, מוסלמים, בריסל, אוקראינה, מדיניות האקלים והממשלה בברלין.

ההבדל הוא שהפעם זה כבר חורג ממחאה. AfD מובילה בחלק מהאזורים במזרח, מתחזקת בקרב צעירים ובסקרים ארציים מתקרבת למקום הראשון. מפלגה שהתחילה לפני קצת יותר מעשור בשוליים הפכה לכוח מרכזי בפוליטיקה הגרמנית.

והכול קורה בזמן שבו הגרמני הממוצע שואל שאלה פשוטה מאוד: איך ייתכן שהמדינה עדיין עשירה, אבל החיים שלו מרגישים פחות טוב?