עו"ד טען שלא ייצג, אבל מכתביו הפילו אותו בביהמ"ש

עסקת נדל"ן פשוטה לכאורה, לרכישת בית דו-משפחתי בירושלים, נהפכה לסיוט משפטי שנמשך יותר מ-20 שנה. ירדנה פרץ, שרכשה ביחד עם בעלה נכס ברחוב שרעבי בירושלים כבר ב-2003, מצאה את עצמה מחכה שנים ארוכות לרישום הזכויות בנכס על שמה, ותבעה את עורך הדין שערך את העסקה, דוד גדנסקי, ב-232.5 אלף שקל. בית משפט השלום בבת ים, מפי השופט עדי סומך, נתן באחרונה פסק דין שמסכם פרשה עם המון תפניות, ותוצאה סופית שרחוקה מאוד מהסכום שהתובעת דרשה.

לפי כתב התביעה, גדנסקי הוא זה שערך את הסכם המכר וטיפל ברישום הזכויות בנכס, וקיבל על כך שכר טרחה מלא. הבעיה: כמעט מיד התברר שמדובר בעסקה מסובכת. מספרי תעודות הזהות של המוכרים לא היו רשומים על הנכס, ושלושה מהם בכלל לא היו רשומים כבעלים אלא כיורשים. התוצאה: שרשרת עיכובים שנמשכה שנים, כשרק ב-2017 הצליח גדנסקי לרשום הערת אזהרה לטובת פרץ.

גדנסקי, מצדו, העלה טענה חריפה: הוא בכלל לא ייצג את פרץ. לדבריו, היא ובעלה בחרו שלא להיות מיוצגים בעסקה, מעולם לא שילמו לו שקל, וכל מה שהוא עשה עבורם היו "פעולות טכניות" בשוליים. הוא גם טען שהתביעה התיישנה מזמן, משום שההסכם נחתם עוד ב-2003.

בית המשפט לא קנה את הגרסה הזו. השופט סומך ציין שההתנהלות בפועל של גדנסקי לאורך השנים "אינה מתיישבת" עם הטענה שהוא הפסיק לטפל בעניין כבר ב-2003 - הוא המשיך להגיש הצהרות לרשויות המס, לטפל בהשגה על שומת המס, ואף רשם הערת אזהרה לטובתה ב-2017. בנוסף, נחשפו שני מכתבים סותרים שגדנסקי עצמו כתב: באחד, מ-2012, הוא כתב לבאת כוחה של פרץ שהוא "סבור שתוך זמן קצר יחסית אצליח להשלים את משימת רישום הנכס" על שמה; ובשני, מ-2013, הוא כתב שהוא "פועל בשם המוכרים". כשבית המשפט לחץ עליו להסביר את הסתירה, השיב גדנסקי בכנות מפתיעה: "יכול להיות שאני בן אדם טוב מדי, אדוני יחייב אותי על זה".

מרוץ ההתיישנות מתחיל רק כשהנאמן כופר בחובתו

תשובה שכזו, קבע השופט, לא מתיישבת עם טענה גורפת שלא היה קשר מקצועי בכלל. בהתאם, נקבע שגם אם לא התקיימו יחסי עורך דין-לקוח מלאים, בהחלט חלה עליו חובת זהירות מקצועית, בייחוד כשהתובעת היתה צד לא מיוצג שהסתמך על מומחיותו. גם טענת ההתיישנות נדחתה: כשמדובר ביחסי נאמנות, קבע בית המשפט, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק כשהנאמן כופר בחובתו - וזה קרה, לראשונה, רק בכתב ההגנה עצמו.

אבל לא כל טענות התובעת התקבלו. החלק הכי גדול בתביעה - 72.5 אלף שקל עבור היטל השבחה שהוטל עליה - נדחה לחלוטין. בחקירה הנגדית, השופט עימת את פרץ ישירות: "הטענה שלכם היא שהטעו אתכם, לא הייתם אמורים בכלל לשלם את היטל ההשבחה הזה, אבל ההסכם אומר אחרת... יכול להיות, גברתי הנכבדה, שבלי קשר לשאר הטענות שלך, שבאמת זה מה שסוכם איתו?". תשובתה היתה: "אז אמרתי, יכול להיות, אבל הוא היה אמור לעזור לנו בכל התהליך". גם ה-80 אלף שקל שנתבעו עבור אי-יכולת למכור את הנכס נפלו - התובעת אפילו הודתה בחקירה שלה שהסכום הזה בכלל התייחס להיטל ההשבחה, ולא לנזק אחר.

מה כן הוכח? שגדנסקי העביר בפועל את מלוא כספי הפיקדון למוכרים מבלי שקיבל תעודה מעירייה, בניגוד ברור למנגנון שנקבע בהסכם המכר - עובדה שהוא הודה בה בעצמו: "כן, אני מאשר". ביחד עם השיהוי הבלתי מוסבר ברישום הזכויות, זה הספיק לבית המשפט כדי לקבוע רשלנות מקצועית ולפסוק לתובעת פיצוי עבור עוגמת נפש.

בסיכומו של דבר, מתוך 232.5 אלף שקל שנתבעו, גדנסקי חויב לשלם לפרץ 30 אלף שקל בלבד עבור נזק לא ממוני, בתוספת 7,000 שקל הוצאות משפט ו-15 אלף שקל שכר טרחת עורך דין - ובסך הכל כ-52 אלף שקל.