בפריז זו הפרת חוזה, בתל אביב זו גזירת גורל: האבסורד של הצרכן הישראלי

התמונות שהגיעו בשבועיים האחרונים מההפגנות הסוערות בצרפת, בלגיה, איטליה, ספרד ופורטוגל קשות לצפייה: אלפי צעירים זועמים, אלימות קשה ברחובות, ונדליזם וביזה של חנויות, שוטרים פצועים ואובדן שליטה. הזעם שהחל בהפגנות תלמידים בצרפת גלש עד מהרה להפגנות המוניות נגד יוקר המחיה, העליות במחירי הדלק והמזון, הקיצוצים בשירותים הממשלתיים, מחירי הדירות והשכירות המאמירים והחרדה העמוקה של הדור הצעיר לעתידו התעסוקתי.

הקו המחבר בין כל מוקדי הזעם הוא אחד: הצעירים באירופה רואים את המדינה כאחראית לרווחתם, ומבחינתם כל פגיעה בביטחון הכלכלי או בשירותים האזרחיים היא הפרה של החוזה החברתי, שמוציאה אותם להילחם על עתידם ברחובות.

ואצלנו בישראל, הדור הצעיר סובל מאותן בעיות: הוא נאנק תחת יוקר מחייה ששובר שיאים כל חודש, זועם על כך שחלום הדירה הולך ומתרחק, מתלונן על העדר תחבורה ציבורית נאותה, מבזבז שעות בפקקים הבלתי נגמרים, ומקטר על התורים הארוכים לרופאים, מומחים ו/או לבדיקות חשובות. ואחרי כל הדיבורים, הרטינות, התלונות והקיטורים, כלום! איש לא קורא לצעירים לצאת לרחובות כדי להפגין ולמחות על העוול שנגרם להם. אפילו במערכת הבחירות הסוערת שהסתיימה עכשיו, הנושאים הכלכליים שמטרידים את הדור הצעיר כמעט שלא הוזכרו ולא נחשבו כמשפיעים על ההצבעה.

אפשר כמובן לנסות לייחס את האדישות של הצעירים הישראליים, בהשוואה למקביליהם באירופה, למצב הביטחוני של ישראל. הישראלים מתמודדים עם מצבי חירום קיומיים, עם איומים ביטחוניים יומיומיים, הם משרתים תקופות ארוכות במילואים, ולכן אין להם זמן וראש להתעסק עם נושאים כלכליים. יחסית לבעיות הביטחוניות הרות הגורל שמעסיקות את הצעירים הישראליים, נושאים כמו מחירי הגבינות, הבירה או משחות השיניים, תעריפי החשמל והמים, או אפילו ההתדרדרות במערכת החינוך, נתפסים כזוטות.

הסבר נוסף שרבים נאחזים בו הוא שמדובר ב"הבדלים תרבותיים" או ב"אופי צרכני שונה". בעוד שהצעירים באירופה חונכו להגיב על כל עוולה צרכנית, הצעירים הישראלים איבדו עניין בנושאים הכלכליים והם מעדיפים לבלות ולהוציא את כספם על נסיעות לחו"ל, מופעים של אמנים מפורסמים, מותגי ביגוד וטיפוח, מסעדות, פאבים, מועדוני כושר וכד'.

אלא שכל ההסברים הללו אינם נכונים. לא המצב הביטחוני, ולא "הבדלים תרבותיים" יכולים להסביר את האדישות של הצעירים הישראליים לכך שיצרני ויבואני המזון מעלים מחירים כשהדולר מתחזק, ואינם מורידים מחירים כשהדולר נחלש. סביר יותר להניח שהצעירים בישראל פשוט התרגלו לעובדה שקבוצה קטנה של מונופולים ושל יבואנים בלעדיים מכתיבים את המחירים בשוק, והממשלה לא עושה דבר להגברת התחרות. להרחבה: השקל חזק, הצרכן חלש - כך מתקבע יוקר המחיה בישראל.

פעם אחת ויחידה ניסו הצעירים בישראל לצאת למחאה נגד יוקר המחיה. זה קרה בקיץ 2011, שלוש שנים אחרי שהמדינה הסירה את הפיקוח על מחיר גבינת הקוטג'. קבוצת צעירים שהתארגנה בפייסבוק קראה לציבור להפסיק לקנות את המוצר. כמאה אלף איש הצטרפו לקבוצה, וכתוצאה מכך ירדו מכירות הקוטג' של תנובה ושל שאר המחלבות הגדולות ותוך זמן קצר המחירים ירדו. חודש לאחר מכן, קבוצה של צעירים עברה לגור באוהלים בשדרות רוטשילד בלב תל אביב במחאה על יוקר הדיור והשכירות בעיר. המחאה, שזכתה לכינוי "מחאת האוהלים", התפשטה למוקדים נוספים בכל רחבי הארץ ונמשכה חודשים ארוכים. שתי המחאות הללו היו כמעט היחידות שעסקו בתחום המחירים ויוקר המחיה.

במשך תקופה קצרה היה נדמה שהצעירים גילו את הכוח האזרחי שלהם ודרשו "צדק חברתי". אלא שהסוף ידוע: האוהלים פורקו, הוועדות שהוקמו גנזו את המלצותיהן במגירות, והריכוזיות בשוק המזון והנדל"ן רק הלכה והעמיקה. מאז, הצרכן הישראלי סובל מפוסט-טראומה אזרחית. הוא הפנים שלצאת לרחוב לא באמת משנה דבר, ועבר להישרדות פרטנית: לעבוד שעות נוספות, לקחת עוד הלוואה, או פשוט לספוג.

סקרים שנערכו לקראת הבחירות הצביעו על כך שיוקר המחיה הוא אחד הנושאים החשובים ביותר לבוחר הישראלי. לעומת זאת, כאשר הבוחרים נשאלו אם נושאים כמו יוקר המחיה, נטל המיסים, הריבית הגבוהה על המשכנתאות או שליטת המונופולים על השוק ישפיעו על ההצבעה שלהם בקלפי, התשובה הייתה חד-משמעית שלילית. הציבור נאנק תחת הנטל, אך לא רואה בכך סיבה מספקת לשנות את דפוסי הצבעתו. להרחבה: "מחירי הדירות ירדו בעשרות אחוזים" - על ההבטחה שלא תתקיים.

• גם בלי מהגרים, אירופה תצטרך לתת לצעירים עתיד
• טעינת רכב חשמלי בחניוני תל אביב מתייקרת בכ-50%: כמה עולה עכשיו מילוי של 50 קוט"ש

במאבק בין ימין לשמאל, בין זהויות פוליטיות, גושים ושיקולים ביטחוניים, הסוגיות הכלכליות הריאליות נדחקות לתחתית סדר העדיפויות. הפוליטיקאים יודעים זאת היטב: הם אינם נדרשים לשלם מחיר אלקטורלי על גזירות כלכליות, על גירעונות מנופחים או על הזנחת תשתיות, משום שביום ההצבעה הבוחר הישראלי יצביע שוב ושוב לפי המחנה, השבט או הפחד. התוצאה: יוקר המחיה ימשיך להטריד את כולנו עוד תקופה ארוכה.

הכותבת היא ראש המחלקה למימון וכלכלה, הפקולטה למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל.