פיצוי לנפגעי פרוטקשן: המדינה מעדיפה לשלם במקום למשול

הודעת רשות המיסים מראשית החודש בדבר פתיחת "מסלול פיצוי לבתי עסק שנפגעו כתוצאה מסחיטת דמי חסות" מעוררת שאלות ציבוריות, תקציביות ומשפטיות כבדות משקל. מעניין שעל אף שנשמעות שוב ושוב טענות בדבר מחסור במשאבים לפיצוי עסקים, אזרחים ורשויות שנפגעו מהמלחמה, מתברר, כי נמצא מקור תקציבי להענקת פיצויים בגין נזקי סחיטה ואיומים מצד ארגוני פשיעה.

השאלה איננה האם יש לסייע לקורבנות הפרוטקשן; הרי תמיכה בבעלי עסקים העומדים באומץ מול פשיעה מאורגנת היא מוצדקת וחשובה. השאלה היא האם זהו תפקידה של קרן הפיצויים, והאם המדינה אינה מטילה על הציבור כולו את המחיר הכלכלי והמוסרי של כישלונה באכיפת החוק.

על פי רשות המיסים, מדובר בתוכנית פיילוט המאפשרת לבעלי עסקים שרכושם או בית מגוריהם נפגע בעקבות סירוב לשלם דמי חסות (או בעקבות הגשת תלונה במשטרה) להגיש תביעה לפיצוי בגין הנזק הישיר שנגרם להם.

אלא שמיד מתעוררת השאלה המשפטית והפרוצדורלית: מהו מקור הסמכות לכך? חוק מס רכוש וקרן פיצויים נחקק כדי להתמודד עם נזקי מלחמה, פעולות איבה ונזקים ביטחוניים. הניסיון ההיסטורי של קרן הפיצויים בישראל - ממלחמות עבר ועד למתווים המורכבים של מלחמת "חרבות ברזל" - נשען כולו על הרעיון של ערבות הדדית בנזקי מלחמה ישירים ועקיפים.

החוק מעולם לא נועד לשמש כמנגנון ביטוח לאומי מפני פשיעה מאורגנת. סחיטת עסקים אינה פעולת איבה של אויב, ושריפת מפעל על ידי עבריינים אינה ירי טילים. אם הממשלה סבורה כי קיים צורך ציבורי ראשון במעלה ביצירת מסלול פיצוי לנפגעי פרוטקשן, מן הראוי היה לקדם חקיקה ייעודית ושקופה בכנסת. השימוש בקרן שהוקמה למטרות אחרות מעלה סימני שאלה כבדים באשר לחוקיות, לתכלית ולניהול התקציבי.

מסר ציבורי בעייתי ומסוכן

מעבר לדיון המשפטי והתקציבי, ניצבת שאלה עקרונית ומהותית הרבה יותר: האם כך אמורה להיראות משילות? תופעת הפרוטקשן בישראל אינה גזירת גורל. במשך שנים חקלאים, קבלנים, בעלי מפעלים וסוחרים חיים תחת איום מתמשך ומשלמים דמי חסות מתוך פחד קיומי. במקרים רבים מדובר בתופעה המתרחשת לאור יום, באזורים שבהם רשויות החוק יודעות היטב מיהם הגורמים המעורבים.

התגובה המתבקשת והיחידה של מדינה ריבונית לתופעה זו חייבת להיות אכיפה תוקפנית, מודיעין איכותי, חקירות נחושות, הגשת כתבי אישום, חילוט רכוש ומיגור פיזי של ארגוני הפשיעה. פיצוי כספי הוא לכל היותר טיפול בתוצאה, אך אינו מטפל בבעיה עצמה.

יתרה מזאת: הצעד הנוכחי מייצר מסר ציבורי בעייתי ומסוכן. במקום שהמדינה תכריע את ארגוני הפשיעה, היא בוחרת לשלם את החשבון לאחר שהנזק כבר נגרם. במקום למנוע את השריפה - היא מפצה על ההריסות. במקום להחזיר את הביטחון האישי והתעסוקתי - המדינה מעניקה מנגנון סיוע כלכלי לאחר שהמשילות והביטחון כבר קרסו.

מדינה מתוקנת אינה יכולה לבסס את מדיניותה על הנחת עבודה שלפיה הפרוטקשן הוא עובדת חיים שיש ללמוד לחיות לצידה. עצם הפעלת מנגנון פיצוי ממוקד לנפגעי סחיטה, מהווה הודאה עקיפה אך ברורה בכישלונן המתמשך של מערכות האכיפה והשיטור.

• אישום: פשיעה מאורגנת השתלטה על ענף משלוחי המזון באשדוד
• נשלל רשיונה של חברת שמירה המואשמת בעבירות פרוטקשן והלבנת הון

הציבור זכאי לתשובות ברורות: אם רשות המיסים והממשלה טוענות שוב ושוב, כי המקורות התקציביים מוגבלים ואין די כסף לסייע לכל העסקים שקרסו בעקבות המלחמה - מאיפה מגיע המקור התקציבי למסלול פיצוי הפרוטקשן? ואולי חשוב מכך: האם לא הגיע הזמן שהמדינה תעשה את מה שמוטל עליה מלכתחילה - להילחם בפשיעה המאורגנת בנחישות, במקום לפצות את קורבנותיה מתוך הקופה הציבורית?

משילות אמיתית אינה נמדדת בגובה הפיצוי המשולם לאחר שהעסק נשרף. היא נמדדת ביכולת למנוע מראש את הגעת המצית.

עו"ד מאורי עמפלי, שותף מייסד במשרד עמפלי העוסק במיסים