הבוס יודע? גם אם לא דיברתם פוליטיקה בעבודה, החדשות מגיעות איתכם למשרד

פוליטיקה היא נושא נפיץ, ולכן יש מעסיקים שמבקשים מהעובדים להשאיר אותה בבית כשהם מגיעים בבוקר למשרד. בלי ויכוחים על המועמדים, בלי ניתוח של סקר המנדטים האחרון ליד מכונת הקפה ובלי להפוך את קבוצת העבודה לזירת התגוששות. אבל גם אם העובדים מקיימים את הבקשה, התחושות שהתעוררו בעקבות החדשות אינן נשארות בהכרח מחוץ לדלת.

עובד יכול לסגור את אתר החדשות ולהתחיל ישיבה, ועדיין להיות מוטרד ממה שקרא. עובדת יכולה להימנע לחלוטין משיחות פוליטיות עם עמיתים, אבל להגיע ליום העבודה עם תחושה שהעתיד מאיים יותר, או דווקא עם תקווה שמשהו עומד להשתפר. השאלה היא כיצד התחושות האלה קשורות לאנרגיה שהם מביאים לעבודה וליחסים עם האנשים שסביבם.

מחקר בהובלת איאן יוז מאוניברסיטת טקסס A&M בחן בדיוק את המעבר הזה: מצריכת תוכן פוליטי בזמן הפרטי אל התחושות וההתנהגות בעבודה. החוקרים עקבו אחר עובדים בארצות הברית לאורך תשעה שבועות במהלך הפריימריז לנשיאות ב־2024. המחקר פורסם בכתב העת העוסק במחשבים ובהתנהגות אנושית, והאוניברסיטה הציגה את ממצאיו בספטמבר השנה.

אותו עובד, שבוע אחר

הניתוח התבסס על 308 עובדים במשרה מלאה שהשלימו את סדרת השאלונים השבועיים. הם נשאלו על צריכת מידע פוליטי מחוץ לעבודה, ועל תחושותיהם ומעורבותם בעבודה באותו שבוע. החוקרים בחנו שינויים אצל אותו אדם לאורך התקופה, וכך יכלו לבדוק אם שבוע של חשיפה רבה מהרגיל לתוכן מסוים נקשר גם לשינוי בחוויית העבודה שלו. 

ההבחנה בין תוכן חיובי לשלילי נעשתה לפי תפיסת העובדים עצמם. החוקרים לא קבעו שסקר מסוים הוא חדשות טובות, או שהצהרה של מועמד היא חדשות רעות. אותה ידיעה יכולה לעורר הקלה אצל תומך של מפלגה אחת ודאגה אצל תומך של אחרת. מבחינת המחקר, המשמעות הייתה באופן שבו האדם קיבל את המידע.

בשבועות שבהם עובדים צרכו יותר תוכן פוליטי שנתפס בעיניהם כשלילי ביחס להרגליהם, הם דיווחו על יותר חרדה. החרדה נקשרה למעורבות נמוכה יותר בעבודה, מדד שמתייחס לאנרגיה, להתלהבות ולהשקעה שהעובד חש כלפי עבודתו.

זהו הבדל בין נוכחות לבין האופן שבו חווים את יום העבודה. אפשר להגיע בזמן, לענות להודעות ולבצע את המשימות, ובכל זאת להרגיש פחות שקועים בעבודה ופחות נלהבים ממנה. למנהל שמביט מבחוץ אין דרך לדעת אם שינוי כזה קשור למשימה עצמה, למתרחש בבית או לידיעה שהעובד קרא בדרך למשרד.

החיפוש אחר מידע יכול להתחיל דווקא בניסיון להירגע. כשהעתיד הפוליטי מעורר אי־ודאות, אנשים מנסים להבין מה צפוי להם ולמשפחותיהם באמצעות עדכון נוסף, פרשנות או סקר. אבל המידע שנועד לספק ודאות יכול להביא איתו גם סיבות חדשות לדאגה. החוקרים מציגים את הניסיון לצמצם אי־ודאות כאחד ההסברים לצריכת מידע פוליטי.

ההסבר התיאורטי של החוקרים עוסק במשאבים הרגשיים שאנשים משקיעים בעבודה. דאגה למצב הפוליטי יכולה להתחרות על אותם משאבים שנדרשים להתמודדות עם משימה ועם אנשים אחרים. עם זאת, המחקר התבסס על דיווחים עצמיים ועל קשרים סטטיסטיים. הוא לא בדק כמה משימות הושלמו ולא חישב אובדן תפוקה או הפסד כספי למעסיק.

• רוברט האף זינקה ב-22%: חברת ההשמה חזרה לצמוח לראשונה מאז 2022
• רבע מהעובדים רוצים להיות מנהלים: הסקר שמסביר למה התפקיד איבד את הקסם

הרכב המדגם מגביל גם הוא את המסקנות. 813 עובדים השיבו לשאלון הראשון, 399 השלימו את כל תשעת השאלונים, ולאחר סינון הנתונים נכללו בניתוח 308 עובדים. הנשירה הייתה קשורה גם למאפיינים דמוגרפיים, והחוקרים מציינים שהממצאים פחות ניתנים להכללה לצעירים, לנשים ולעובדים שחורים. לכן אין לראות בקבוצה שנותרה מדגם מייצג של כלל העובדים.

גם תקווה מגיעה איתך לעבודה

לצד הקשר בין תוכן שלילי לחרדה, נמצא גם כיוון אחר. בשבועות שבהם עובדים נחשפו ליותר תוכן פוליטי שנתפס בעיניהם כחיובי, הם דיווחו על יותר תקווה. התקווה נקשרה למעורבות גבוהה יותר בעבודה וליותר עזרה לעמיתים.

הממצא הזה מונע הסתפקות במסר המוכר שלפיו חדשות פוליטיות רק מעייפות ומכעיסות. התוכן יכול גם לחזק תחושה שיש אפשרות לשינוי ושכדאי להשקיע. לפי הממצאים, התחושה הזאת נקשרה גם להתנהלות מול אנשים שלא היו חלק מהאירוע הפוליטי עצמו.

מבחינה ניהולית, יש כאן זווית שחורגת מהחשש מפני מריבה. האווירה הפוליטית יכולה להיות קשורה לנכונות של עובד להשקיע בעבודה ולעזור לאחרים, גם בלי שהוא מגלה למי הוא מצביע. משרד שקט מוויכוחים אינו בהכרח משרד שמנותק ממה שמתרחש בחוץ.

לצד זאת, ההבחנה בין תקווה לחרדה מדגישה מדוע מעסיק אינו יכול פשוט להמליץ לעובדים לצרוך "חדשות חיוביות". חיוביות היא עניין של עמדה ותפיסה. ניסיון לקבוע אילו התפתחויות אמורות לעודד את העובדים יכניס את ההנהלה עצמה לשיח הפוליטי שממנו ביקשה להימנע.

• מה ציפיות השכר שלכם? קודם תגידו כמה אתם מציעים
• מראית עין של בינה מלאכותית: כמעט מחצית מהעובדים מגזימים בשימוש בכלים מול המנהלים

הממצאים גם אינם מצדיקים תיוג של מי שמרבים להתעניין בפוליטיקה כעובדים חרדתיים או פחות מעורבים. הקשר השלילי נמצא בשבועות שבהם אותו עובד צרך יותר תוכן שנתפס בעיניו כשלילי ביחס להרגליו. בהשוואה בין העובדים לאורך התקופה, צריכה גבוהה יותר של תוכן שלילי לא נקשרה לחרדה גבוהה יותר באותו אופן. לעומת זאת, הקשר בין תוכן חיובי לתקווה, ובינה לבין מעורבות ועזרה לעמיתים, נמצא גם בהשוואה בין עובדים לאורך התקופה. במילים אחרות, הממצאים על תקווה הופיעו בשתי רמות ההשוואה, בעוד שהממצאים על חרדה התמקדו בתנודות השבועיות אצל אותו אדם.

להכיר בעומס, בלי לפקח על הדעות

בתקופת בחירות בישראל, הממצאים מציעים דרך נוספת לחשוב על יום העבודה. זו השלכה אפשרית של המחקר האמריקאי, ולא ממצא שנבדק כאן: אפשר להגביל ויכוחים במרחב המשותף, אבל קשה לצפות שעובדים יפרידו באופן מלא בין החששות שלהם לגבי המדינה לבין תחושותיהם במשך היום.

האתגר למנהלים הוא להכיר בכך בלי להפוך כל שינוי במצב הרוח לאבחנה פוליטית. עובד שקט יותר אינו חייב הסבר על עמדותיו, ועובדת שמתקשה להתרכז אינה צריכה למסור רשימה של מקורות החדשות שלה. שיחה על עומס ועל סדרי עדיפויות יכולה להתקיים גם בלי לברר מה בדיוק עורר אותו.

החוקרים עצמם מדגישים שאינם ממליצים למעסיקים להכתיב איזה תוכן העובדים יצרכו. בין דרכי ההתמודדות שהם מעלים נמצאות הפסקות מצריכת מדיה, מנוחה, פעילות גופנית וגישה לתמיכה נפשית. אלה המלצות הנובעות מהדיון בממצאים, ולא שיטות שהמחקר בחן והוכיח את יעילותן.

לעובדים, ההבחנה השימושית היא בין הרצון להישאר מעודכנים לבין ההרגל לבדוק שוב ושוב אם משהו השתנה. אפשר לבחון אם פתיחת עוד התראה מספקת מידע חדש, או רק מחזירה את אותה דאגה למרכז הקשב. אין צורך לוותר על מעורבות אזרחית כדי לפנות זמן שבו תשומת הלב מופנית לעבודה, למנוחה או לאנשים אחרים.

למעסיק יש שליטה על אופן ניהול העבודה ועל ההתנהגות במשרד. הוא יכול לדרוש שיח מכבד ולעצור עימות שפוגע בעובדים. אבל בקשה להשאיר את הפוליטיקה בבית אינה מבטיחה שהחשש או התקווה יישארו שם יחד איתה.