תושב סביון יחויב ב-357 אלף שקל חובות ארנונה ואגרות
המועצה המקומית סביון תבעה את עופר ירושלמי, המחזיק הרשום של נכס ברחוב הוורדים ביישוב, בגין חובות ארנונה ותשלומי חובה נוספים בסכום כולל של 357,561 שקל. החובות נצברו לאחר שניתן נגד ירושלמי צו כינוס במסגרת הליך חדלות פירעון, ובית המשפט המחוזי התיר למועצה לתבוע אותם. ירושלמי טען בכתב ההגנה שהשטח המחויב אינו תואם את השטח בפועל, ששיטת החישוב של המועצה שגויה ושהוא שילם ביתר. הוא הוסיף שמתוך ארבעה מבנים הרשומים על שמו, רק אחד מוחזק בידו. השופטת ליאת הר ציון מבית משפט השלום בנתניה קיבלה את התביעה במלואה וחייבה אותו גם ב-20 אלף שקל שכר טרחה והוצאות.
לפני שהגיעה להכרעה, השופטת תיארה ניסיונות רבים להביא את הצדדים להסדר לתשלום החוב, ניסיונות שנמשכו זמן רב ולא צלחו. בשלב מסוים אף הוסכם שסוגיית השטח תוכרע לפי מדידה שצירף ירושלמי לכתב ההגנה, כך שתיוותר רק המחלוקת על שיטת החישוב, אבל ההבנות לא הבשילו להסכם פשרה. מאחר שלא היה הסכם, נקבע שהמדידה הקובעת היא זו שצורפה לכתב התביעה של המועצה. מדידה חדשה שבוצעה בנכס בשלב מאוחר יותר לא סייעה לירושלמי, משום שהשופטת קבעה שאינה רלוונטית לתקופת החיוב שבתביעה.
בית המשפט האזרחי אינו מוסמך
המחלוקת המרכזית נגעה לשאלה אם יש לחשב את הארנונה לכל מבנה בנפרד, כפי שטען ירושלמי, או לפי השטח המצטבר, כשיטת המועצה. המועצה טענה שבית משפט אזרחי אינו מוסמך כלל לדון בכך: לדבריה, השומה הפכה לחלוטה, והטענות תוקפות את צו הארנונה עצמו ולכן מקומן בבית המשפט לעניינים מנהליים. ירושלמי השיב שהמועצה היא שבחרה להגיש את התביעה לבית משפט השלום והסכימה להגיש סיכומים בשאלת החישוב, ולכן היא מנועה מלטעון נגד הסמכות.
הידעת?כמה זמן יש להשיג על חיוב ארנונה?
השופטת קבעה ש"הדין עם התובעת". היא הסבירה שטענות על שטח, סיווג, שימוש וזהות המחזיק מוגשות למנהל הארנונה תוך 90 יום, ומשם לוועדת הערר, ואילו טענות על אי חוקיות של שיטת החישוב צריכות להתברר בעתירה מנהלית. ירושלמי לא עשה אף אחד מהשניים, אף שבית המשפט המחוזי התיר לו במפורש להגיש עתירה מנהלית נגד החובות שנוצרו לאחר הכינוס. לגבי הסכמת הצדדים, השופטת כתבה שסמכות עניינית "היא עניין שבחוק", ולכן הסכמה אינה יכולה להקנות אותה, ומכל מקום המועצה לא נתנה הסכמה כזו. בקשתו המאוחרת של ירושלמי לסווג את הנכסים בסיווג אחר, בטענה שכל אחד מהם קטן מ-300 מ"ר, נדחתה מאותו טעם.
"איני מחזיק" בלי ראיות
החוק מאפשר לבית המשפט, במקרים חריגים, להתיר טענת "איני מחזיק" גם כשלא הוגשה השגה בזמן. ירושלמי טען שבריכה הרשומה על שמו אינה קיימת, שבית עץ בנכס מוחזק בידי גרושתו ובנם ושסככה מוחזקת בידי בן משפחה אחר. השופטת קבעה שהטענה לא נטענה באופן מפורט ומפורש, לא נתמכה במסמכים או בעדויות, ולא הוסבר כלל, לדבריה, ממתי הוא חדל להחזיק במבנים ומדוע מעולם לא עדכן את רישום המחזיקים במועצה. היא ציינה סתירה: בחישוב שהגיש ירושלמי בשלב מאוחר הוא כלל גם את בית העץ, שלגביו טען תחילה שאינו בהחזקתו. בבקשה מאוחרת יותר הציע לשלם את הארנונה השוטפת על השטחים שבהם גרים גרושתו ובנו, אך בתעריפי הנחה, וביקש שהמועצה תעדכן את רישום המחזיקים. השופטת קבעה שהדברים נטענו "באופן סתמי וכוללני", ושמדובר בהרחבת חזית.
הידעת?מתי מחזיק רשום מפסיק לשלם ארנונה?
לפי פקודת העיריות, כל עוד לא נמסרה הודעה בכתב על חדילת ההחזקה, המחזיק הרשום ממשיך לשאת בארנונה. השופטת הוסיפה שלא הוכח שירושלמי לא היה מודע להליכי הגבייה, ולכן המקרה אינו נכנס לגדר החריג.
השופטת פירטה מתי בית המשפט יפעיל את שיקול הדעת החריג: כשיש לעניין חשיבות ציבורית, כשהנישום לא היה מודע להליכי ההשגה, וכשחסימת דרכו תגרום לעיוות דין. גם אז, כתבה, הנתבע צריך להוכיח מי השתמש בנכס בפועל, מי שלט בו ומי נהנה מהזיקה הקרובה אליו. ראיות אפשריות הן הודעה בכתב לרשות, חוזי שכירות, תכתובות או עדויות של המחזיק בפועל. ירושלמי לא הציג אף אחת מהן, ולא הובאו עדויות על שימוש של מחזיק אחר בנכס.
החוב הורכב מארנונה בסך 286,629 שקל, אגרת שמירה של 18,496 שקל, הנגזרת משטח הנכס ולכן נשארה על כנה, אגרות ביוב של כ-4,800 שקל ועלות התקנת שלוחת ביוב של 3,586 שקל. את השלוחה התקינה המועצה לבקשת המשפחה, ובנו של ירושלמי חתם על התחייבות לשלם עליה. לכך נוספו הוצאות גבייה ושכר טרחה של כ-45 אלף שקל. ירושלמי לא הכחיש את הרכיבים האלה בכתב ההגנה, ולכן נחשב כמי שהודה בהם. על הסכום הכולל יתווספו ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, ואם לא ישולם תוך 30 יום, הריבית תמשיך להצטבר עד הפירעון. מכל טענותיו של ירושלמי, אף אחת לא נבחנה לגופה.
