שילמה ארנונה לפי צו שבוטל - והמחוזי פתח לה את הדרך לדרוש את הכסף בחזרה
ארנונה כ-290 אלף שקל. זה ההפרש שחברת שוגון, יצרנית תיקים ומוצרי עור, טוענת ששילמה ביתר למועצה האזורית מטה בנימין על מחסן שהיא מחזיקה, לאורך שבע שנים, בין 2017 ל-2023. את ההשגות והעררים על השומות של אותן שנים היא לא הגישה בזמן, ולכן פנתה לתביעה אזרחית להשבת הכסף. בית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים סילק את התביעה על הסף, בנימוק שאין לו סמכות לדון בה. השופט אלעד פרסקי מבית המשפט המחוזי בירושלים הפך את ההחלטה, והתיק יתברר לגופו.
השורש של הסיפור בצו הארנונה של 2014. המועצה שינתה בו את ההגדרות ופיצלה את המחסנים לשני סוגים: מחסנים של מפעלים נשארו בסיווג התעשייתי, ומחסנים ומרכזים לוגיסטיים אחרים עברו לסעיף של משרדים, שירותים ומסחר, שהתעריף שלו גבוה בכ-70%. כמה עסקים באזור עתרו נגד הצו, והמאבק עבר כמה גלגולים עד העליון. בסופו של דבר נקבע ב-2023 שהשינוי היה העלאה חריגה של הארנונה, שמחייבת אישור של מנכ"לי משרדי הפנים והאוצר. אישור כזה לא ניתן, הצו בוטל ובמקומו חל הנוסח הקודם, של 2013.
מאז תחילת שנות ה-90 תעריפי הארנונה ברשויות מתעדכנים לפי נוסחה שנתית קבועה, וכל העלאה מעבר לה או שינוי סיווג שמייקר את החיוב מחייבים בקשה מיוחדת. רשויות מגישות בקשות כאלה כל שנה, כמו רמת גן שביקשה להעלות את הארנונה ב-10%, ולא כל בקשה מאושרת.
המועצה ניסתה לחסום את התביעה בשתי דרכים. היא טענה שהדרך לתקוף חיוב ארנונה היא המסלול המנהלי, כלומר השגה, ערר וערעור, ושהחברה בחרה בתביעה אזרחית משום שהמועדים חלפו. עוד טענה שכבר ב-2013 ועדת הערר דחתה ערר של החברה, קבעה שהמחסן משמש כמרכז לוגיסטי ושייכה אותו לסיווג המסחרי, כך שגם לפי הצו הישן החיוב היה זהה.
המחוזי דחה את שני הקווים. ועדת ערר מוסמכת לדון בסיווג, בגודל הנכס או בשאלה מי מחזיק בו, אבל אין לה סמכות לבטל צו ארנונה. לכן ערר על צו שהותקן בלי סמכות היה צעד חסר תועלת, והעובדה שהחברה לא הגישה אותו לא שוללת ממנה את התביעה. גם ההחלטה של ועדת הערר מ-2013 לא סוגרת את הדלת: בדיני מס כל שנה מקימה חיוב נפרד, והכרעה לגבי שנה אחת לא כובלת את השנים שאחריה.
הבסיס לכך הוא הלכה שקבע העליון לפני כעשור, בפרשה שבין עיריית ירושלים לשירותי בריאות כללית: רשות שגובה תשלום חובה בלי סמכות מתעשרת שלא כדין, ועקרונית עליה להשיב את הכסף. הזכות הזאת איננה מוחלטת. בית המשפט יכול להפחית את ההשבה משיקולי צדק, והרשות יכולה לטעון להגנת התקציב, כלומר להראות שהחזר מלא יפגע ביכולתה לתת שירותים. כדי לזכות בהגנה הזאת היא צריכה להוכיח את הפגיעה עם נתונים כספיים מפורטים, ובתי המשפט מפעילים אותה בזהירות.
בית המשפט דחה גם טענה של המועצה, שלפיה בשנים האלה הארנונה נגבתה בפועל לפי הצו הישן. לפי פסק הדין, אי אפשר להתקין צו חדש ולהמשיך לגבות לפי הקודם, ועד לביטולו היה הצו של 2014 הבסיס לחיובים.
לפסק הדין יש משמעות מעשית לעסקים. הארנונה היא אחד ממקורות המימון המרכזיים של הרשויות המקומיות, והתעריף לעסקים גבוה בהרבה מהתעריף למגורים, כך ששינוי סיווג אחד יכול להצטבר למאות אלפי שקלים לאורך כמה שנים. עסק שחויב לפי צו שבוטל בדיעבד יכול לבחון תביעת השבה גם אם לא הגיש השגות במועד. מנגד, המסלול הרגיל נשאר המהיר והזול: השגה על חיוב ארנונה מגישים בתוך 90 יום מקבלת הודעת התשלום, והיא מתאימה לטענות על סיווג, שטח או זהות המחזיק.
- חשבון ארנונה עלה פי 154, והמחוזי ביטל את התעריף
- ארנונה על דירה ריקה: התקנות מתירות 3 שנות הנחה, תל אביב וחיפה נותנות חצי שנה
שאלות ותשובות: שילמתם יותר מדי ארנונה?
התיק של שוגון חוזר עכשיו לבית המשפט במעלה אדומים, והמשוכה הבאה כבדה: החברה תצטרך להוכיח שהצו של 2014 אכן הרע את מצבה, ושהמחסן לא היה מסווג כמסחרי בכל מקרה. המועצה חויבה בינתיים בהוצאות ובשכר טרחה של 8,500 שקל.
