אישה מבוגרת קשישים
צילום: Istock

שתי שפות דוחות את הדמנציה בכמה שנים, אבל לא מונעות אותה: מה מראות המטא-אנליזות

ניתוחים של עשרות מחקרים מצאו שאצל דוברי שתי שפות תסמיני הדמנציה מופיעים בממוצע כשלוש עד חמש שנים מאוחר יותר, אבל מחקרי מעקב לא מצאו ירידה בסיכון לחלות. סריקות מוח מציעות הסבר אפשרי, והיתרון במבחני שליטה קוגניטיבית נעלם כשמתקנים את הטיית הפרסום
מירב ארד |

כשמחברים 18 מחקרים שבדקו באיזה גיל הופיעו תסמיני הדמנציה, דוברי שתי שפות היו מבוגרים בממוצע בכ-3.5 שנים מדוברי שפה אחת ברגע שהמחלה התחילה להיראות. זה הממצא של מטא-אנליזה בייסיאנית שפרסמו זיואן לי וסטפנו קורטה מהמחלקה לבלשנות באוניברסיטת אדינבורו בכתב העת Aging, Neuropsychology, and Cognition. אבל באותה עבודה, שישה מחקרים שבדקו כמה אנשים חלו בפועל לא הראו ראיות יציבות לכך שהשפה השנייה מקטינה את הסיכון. החוקרים סיכמו שהדו-לשוניות עשויה לדחות את הופעת המחלה, ולא למנוע אותה.

ההבחנה הזאת נשמעת דקה, אבל יש לה משמעות מעשית. דחייה של תסמינים פירושה שהתהליך במוח מתקדם כרגיל, והאדם מצליח לתפקד איתו זמן ארוך יותר. מניעה פירושה שפחות אנשים מגיעים בכלל לאבחנה. לפי ארגון הבריאות העולמי, כ-57 מיליון בני אדם חיים עם דמנציה, והעלות לכלכלה העולמית הוערכה ב-1.3 טריליון דולר בשנה, כמחציתה טיפול שנותנים בני משפחה ומטפלים לא רשמיים. בסדרי גודל כאלה, גם כמה שנים של תפקוד עצמאי שוות הרבה, למטופל, למשפחה ולמערכת הבריאות. הארגון מדרג את הדמנציה כגורם המוות החמישי בעולם, ואלצהיימר אחראית לכ-60% עד 70% מהמקרים. מאחר שאין תרופה שעוצרת את המחלה, כל גורם שמזיז את התסמינים קדימה זוכה לתשומת לב מחקרית רבה, והשפה הפכה לאחד הנושאים הנחקרים בתחום.

ארבע וחצי שנים במרפאות הזיכרון

הרעיון נולד במרפאת זיכרון בטורונטו. אלן ביאליסטוק מאוניברסיטת יורק, יחד עם פרגוס קרייק ומוריס פרידמן, עברו על התיקים של 228 מטופלים שהופנו בגלל תלונות על הזיכרון, ונשארו עם 184 שאובחנו בדמנציה. מחציתם בערך היו דוברי שתי שפות לאורך חייהם, ואצלם התסמינים הופיעו כארבע שנים מאוחר יותר, בזמן ששאר המדדים היו דומים. המחקר, שפורסם בכתב העת Neuropsychologia, מצא גם שאחרי האבחנה קצב הירידה במבחן הקוגניטיבי היה זהה בשתי הקבוצות. כלומר, נראה שהמחלה זזה קדימה בזמן, והמהלך שלה נשאר דומה. מדובר בממצא תצפיתי, שמצביע על קשר ואינו מוכיח סיבה, ולכן הוא עורר מיד ויכוח על הסברים חלופיים כמו השכלה, הגירה ותנאי חיים.

עבודת המשך של אותו צוות במכון רוטמן של מרכז בייקרסט, שפורסמה בכתב העת Neurology, בחנה 211 מטופלים שאובחנו באלצהיימר. דוברי שתי השפות, 102 במספר, אובחנו בממוצע 4.3 שנים מאוחר יותר, ודיווחו על תחילת התסמינים 5.1 שנים מאוחר יותר. דווקא קבוצת דוברי השפה האחת הגיעה עם יותר שנות השכלה פורמלית, כך שהשכלה עודפת מתקשה להסביר את הפער.

המבחן החשוב הגיע מהודו. סוברנה אלאדי ממכון ניזאם למדעי הרפואה בהיידראבאד, יחד עם תומאס באק מאוניברסיטת אדינבורו ועמיתים נוספים, עברו על התיקים של 648 מטופלים עם דמנציה, 391 מהם דוברי שתי שפות או יותר. במחקר, שפורסם גם הוא ב-Neurology, התסמינים הופיעו אצלם כ-4.5 שנים מאוחר יותר. הפער נמצא באלצהיימר, בדמנציה פרונטו-טמפורלית ובדמנציה וסקולרית, ונשמר גם אצל מטופלים שלא ידעו קרוא וכתוב, כך שהשכלה לבדה מתקשה להסביר אותו. הקשר נשמר גם כשהחוקרים שקללו מין, משלח יד ומגורים בעיר או בכפר, ובהיידראבאד, עיר שבה דיבור בכמה שפות הוא חלק משגרת החיים של רוב האוכלוסייה, קשה לטעון שדוברי שתי השפות הם קבוצה חריגה. דיבור בשלוש שפות ומעלה לא הוסיף יתרון מעבר לשתיים.

הידעת?איך נראה המוח של דובר שתי שפות עם אלצהיימר?
במחקר של טום שוויצר ועמיתיו מבית החולים סנט מייקל ומאוניברסיטת טורונטו, שפורסם בכתב העת Cortex, נבדקו סריקות CT של 40 חולי אלצהיימר, חציים דוברי שתי שפות, שהותאמו זה לזה ברמת התפקוד הקוגניטיבי ובשנות ההשכלה. אצל דוברי שתי השפות נמצאה יותר התנוונות באזורי האונה הרקתית שמזוהים עם המחלה. כלומר, ברמת תפקוד זהה, המוח שלהם נשא נזק גדול יותר.

מחקרי המעקב מספרים סיפור אחר

הבעיה במחקרים האלה היא המבנה שלהם. כולם רטרוספקטיביים: הם מתחילים מאנשים שכבר הגיעו למרפאה, ושואלים אותם או את בני המשפחה מתי התחילו הקשיים. נהיד מוקדם, אנדרו זומרלד וג'יל ליווינגסטון מיוניברסיטי קולג' לונדון (UCL), שעומדת גם בראש ועדת Lancet לדמנציה, ניתחו בכתב העת Journal of Alzheimer's Disease את המחקרים שעקבו אחרי אנשים בריאים לאורך זמן. הם סיננו 13 מאמרים מתוך 1,156, ובמחקרי המעקב, שכללו 5,527 משתתפים, הסיכון לדמנציה היה כמעט זהה לזה של דוברי שפה אחת. לדבריהם, המחקרים הרטרוספקטיביים חשופים להשפעה של השכלה ושל הבדלים תרבותיים באופן ובעיתוי שבהם משפחות פונות לשירותי דמנציה.

סקירה שיטתית נוספת, של סטפנו בריני ועמיתיו מאוניברסיטת מרדוק שבפרת', שפורסמה בכתב העת Neuropsychology Review, הגיעה לתוצאה דומה עם יותר פירוט. דוברי שתי שפות דיווחו על תסמיני אלצהיימר 4.7 שנים מאוחר יותר ואובחנו בדמנציה 3.3 שנים מאוחר יותר. מנגד, לא נמצא הבדל בגיל האבחנה של פגיעה קוגניטיבית קלה, וגם לא ירידה מובהקת בסיכון לפתח דמנציה. ממצא מעניין נוסף: ברגע האבחנה חומרת המחלה הייתה דומה בשתי הקבוצות, אף שדוברי שתי השפות היו מבוגרים יותר. החוקרים מציינים שגודל האפקט משתנה מאוד בין מחקרים, וטווח החיזוי שלהם נע בין כ-2 שנים לטובת דוברי שפה אחת לבין 8.5 שנים לטובת דוברי שתי שפות.

זוג מבוגרים בביתם (צילום: pvproductions, Freepik)
זוג מבוגרים בביתם (צילום: pvproductions, Freepik)

המנגנון שבמחלוקת

ההסבר המקובל נקרא רזרבה קוגניטיבית. מי שמדבר שתי שפות צריך לבחור כל הזמן את המילה הנכונה ולדכא את המקבילה שלה בשפה השנייה, והאימון הזה אמור לחזק את התפקודים הניהוליים, אלה שאחראים על שליטה, קשב ומעבר בין משימות. מוח עם רזרבה גדולה יותר יכול לספוג יותר נזק לפני שהוא נכשל, וזה מתיישב עם ממצאי הסריקות ועם חומרת המחלה הדומה ברגע האבחנה. המושג עצמו רחב בהרבה מהשפה, וכולל גם השכלה, עבודה מורכבת וקשרים חברתיים, כפי שעולה גם ממחקרים על a(B+'/science/news/article/20043268','החיווט הנסתר שמשמר את החדות אצל מבוגרים') .

החוליה החלשה היא היתרון הקוגניטיבי עצמו. מטא-אנליזה של מינה להטונן ועמיתיה מאוניברסיטת אבו אקדמי בפינלנד ומהמרכז הבאסקי לקוגניציה, מוח ושפה, שפורסמה בכתב העת Psychological Bulletin, ריכזה 891 גדלי אפקט מ-152 מחקרים על מבוגרים, כולל נתונים שלא פורסמו. לפני תיקון להטיית פרסום נמצא יתרון קטן מאוד לדוברי שתי שפות בעיכוב תגובות, במעבר בין משימות ובזיכרון עבודה. אחרי התיקון היתרון נעלם, ובשטף מילולי נמצא אפילו חיסרון קטן, אולי משום שכל שפה מקבלת פחות שימוש. אם האימון היומיומי לא משאיר סימן ברור במבחני מעבדה, נשאר לברר מה בדיוק יוצר את הדחייה שנמדדת במרפאות.

מחקר רחב שפורסם בכתב העת Nature Aging מוסיף נתונים מכיוון אחר. לוסיה אמורוסו מהמרכז הבאסקי, אגוסטין איבנז מאוניברסיטת אדולפו איבנז בצ'ילה ועמיתיהם חישבו פער בין הגיל הכרונולוגי לגיל הביו-התנהגותי של 86,149 משתתפים ב-27 מדינות באירופה. בתיקון שפורסם למאמר, הסיכוי להזדקנות מואצת במדינות רב-לשוניות היה נמוך בכ-56% בניתוח החתך, והסיכון לפתח הזדקנות כזו לאורך זמן נמוך בכ-33%. אלא שהרב-לשוניות נמדדה ברמת המדינה, כשיעור הדוברים של שפות נוספות, ולא אצל כל משתתף. ממצא כזה מצביע על קשר באוכלוסייה, ומתקשה לומר משהו על אדם מסוים. פירוט נוסף על המחקר האירופי פורסם כאן בעבר.

הידעת?באילו שפות דיברו המטופלים בטורונטו?
במחקר של מרכז בייקרסט, 102 המטופלים שהוגדרו דוברי שתי שפות דיברו 21 שפות אם שונות. השכיחה הייתה יידיש, אצל 24 מטופלים, ואחריה פולנית, איטלקית, הונגרית וצרפתית.

המסקנה שמצטיירת מורכבת יותר מהכותרות על שפה שמגינה על המוח. יש עקביות בממצא שדוברי שתי שפות מגיעים למרפאה כמה שנים מאוחר יותר, בטווח של כשלוש עד חמש שנים, בהודו, בקנדה ובאירופה. אין ראיות יציבות לכך שפחות מהם חולים, והמנגנון המוצע עדיין שנוי במחלוקת. בשורה התחתונה, למידת שפה נראית כהשקעה סבירה בבריאות המוח לצד פעילות גופנית, שינה וקשרים חברתיים, אבל את ההבטחה שהיא מונעת דמנציה המחקר עדיין לא מגבה.

להרחבה: איך להפחית סיכון לדמנציה: מה באמת עובד ומה פחות

קיראו עוד ב"מדע"

להרחבה: דוברי ארבע שפות: המוח שלכם צעיר ב-13 שנה

הוספת תגובה

תגובות לכתבה:

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה