קלע דוד
צילום: דוברות משרד הביטחון

מיליון דולר למיירט במקום 4: ישראל שדרגה את קלע דוד כדי לעמוד בשבועות של מתקפות

השדרוג מאריך את טווח המערכת ומאפשר לה להתמודד עם מגוון רחב יותר של טילים בליסטיים. מיירט הסטאנר עולה כשליש ממחיר חץ 3, ורפאל ו-RTX מסוגלות לייצר אלפים כאלה בשנה
משה כסיף |
נושאים בכתבה קלע דוד רפאל RTX

מטח של מאה טילים בליסטיים, שכל אחד מהם מיורט במיירט PAC-3 של מערכת הפטריוט, עולה ליותר מ-400 מיליון דולר. אם מיירטים אותו במיירטי סטאנר של קלע דוד, המחיר יורד לכ-100 מיליון דולר. ישראל שדרגה את קלע דוד, שכבת הביניים במערך ההגנה האווירית, כדי שתוכל לתפוס חלק גדול יותר מהעבודה הזו. ראש תחקירי ההגנה האווירית בחיל האוויר אמר שהשינויים הגדילו את טווח המערכת, ושישראל יכולה כעת להתמודד עם מגוון רחב יותר של איומים בליסטיים ולעמוד בשבועות של מתקפות רצופות.

שליש ממחיר החץ

הסטאנר, שפיתחו במשותף רפאל וענקית הביטחון האמריקאית RTX, עולה כמיליון דולר. האנליסט וויין סנדרס מעריך שזה כשליש ממחיר מיירט חץ 3, השכבה העליונה במערך. המשמעות היא לא שקלע דוד מחליפה את החץ, אלא שחיל האוויר יכול לשמור את המיירטים היקרים לאיומים שרק הם מסוגלים לעצור, ולהפנות את השאר למיירט הזול.

הצורך הזה התחדד במלחמה עם איראן. הצבא הפעיל אז את קלע דוד גם נגד טילים בליסטיים כדי לחסוך במלאי החץ, אבל בשני שיגורים לעבר ערד ודימונה המיירטים לא הצליחו להשמיד את הטילים. המטחים הכבדים סיפקו כמויות גדולות של נתונים מבצעיים, ולדברי הקצין חלק מהשיפורים במערכות ההגנה הוכנסו בתוך ימים. ארה"ב השקיעה בפיתוח המערכת יותר מ-3.8 מיליארד דולר מאז 2006, והיא מבצעית מאז 2017.

מרוץ הייצור

היתרון השני הוא הכמות. גורם בתעשייה הביטחונית אמר שרפאל ו-RTX מסוגלות לייצר בישראל אלפי מיירטים בשנה, ועוד כ-2,500 בארה"ב, נתון שמתייחס לכיפת ברזל ולקלע דוד יחד. לייצור החץ, לעומת זאת, לוחות זמנים ארוכים ויקרים, והתעשייה האווירית אינה מפרסמת את כושר הייצור שלה.

הפער בא בזמן שאיראן משקמת את מערך הטילים שלה. הערכת מודיעין מערבית קבעה שבידיה נותרו לפחות 1,700 טילים בליסטיים, ושהיא מייצרת כ-50 טילים בחודש, כמחצית מקצב הייצור שלפני המלחמה. בקצב כזה, כל חודש של רגיעה מוסיף לה מלאי שישראל תצטרך ליירט במקרה של סבב נוסף.

הבעיה אינה ישראלית בלבד. ארה"ב מתקשה לעמוד בביקוש למיירטי PAC-3, וסנדרס מעריך שלקוחות שמזמינים כעת עלולים לחכות לאספקה עד 2029. בוושינגטון בחרו לעודד ייצור באמצעות התחייבויות רכש ארוכות טווח, בעוד שבישראל ההימור הוא על מיירט זול שאפשר לייצר בהמוניו. זה גם מנוע יצוא: פינלנד רכשה את המערכת, יוון חתמה על עסקת הגנה אווירית של כ-3 מיליארד אירו שכוללת אותה, ורומניה חזרה לרפאל כדי לקדם ייצור של גרסה של הסטאנר. במקביל גם בואינג ולוקהיד מנסות להוזיל את המיירטים שלהן, סימן לכך שכלכלת היירוט הפכה לשאלה אסטרטגית לא פחות מהטכנולוגיה עצמה.

הוספת תגובה

תגובות לכתבה:

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה