
שרגא בירן מזהיר: "טריליון שקל באשראי הבנקאי קשור לנדל"ן – ובינתיים הבנקים מחלקים מיליארדים בדיבידנדים"
עו"ד שרגא בירן, מייסד המכון לרפורמות מבניות, מזהיר מפני הסיכון הגובר למערכת הבנקאית בעקבות משבר הנדל"ן וקורא לבנק ישראל להגביל את חלוקת הדיבידנדים של הבנקים • נתונים שהופיעו בדוח מבקר המדינה מצביעים על חשיפה של כ-60% מהאשראי הבנקאי לענפי הנדל"ן והדיור;
הפתרון שמציע בירן: שינוי שיטת שיווק הקרקעות, התאמת הבנייה לעשירוני ההכנסה והחזרת המשכנתאות המוכוונות לזוגות צעירים
משבר הנדל"ן בישראל עלול להפוך ממשבר של קבלנים ויזמים למשבר של המערכת הפיננסית כולה. ההאטה במכירת הדירות, הצטברות המלאי הלא מכור, המינוף הגבוה של חברות הבנייה ומבצעי המימון שמאפשרים לרוכשים לדחות את מרבית התשלום למועד המסירה - כל אלה מעוררים שאלות לגבי היקף החשיפה של הבנקים לענף הנדל"ן והיכולת שלהם להתמודד עם החרפה במשבר.
נתוני אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר ממחישים את עומק הבעיה. בספטמבר 2026 נמכרו בישראל 6,246 דירות בלבד, ירידה של 10% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. בשוק החופשי נרשמה אחת מרמות העסקאות הנמוכות ביותר בחודשי ספטמבר מאז תחילת שנות האלפיים. תזרים המזומנים של הקבלנים לאחר ניכוי תשומות צנח ב-45% ל-338 מיליון שקל, בעוד ששיעור העסקאות שכללו הטבות מימון בחמשת האזורים שנבדקו טיפס ל-45%, בעסקאות שבהן מועד המסירה הוא שנה ומעלה.
לצד נתוני האוצר, נתונים המובאים בדוח מבקר המדינה מצביעים על עומק החשיפה של המערכת הבנקאית לענף. נכון ליוני 2025, יתרת האשראי הבנקאי לענפי הבינוי והנדל"ן, בתוספת המשכנתאות למשקי הבית, עמדה על כטריליון שקל – כ-60% מכלל האשראי הבנקאי בישראל.
עו"ד שרגא בירן, שעמד ב-2008 בראש כוח המשימה הלאומי להתחדשות עירונית, במסגרתו יזם את הקמת הרשות להתחדשות עירונית, סבור שהמשבר הנוכחי שונה ממשברי הנדל"ן הקודמים שידעה ישראל. בשנת 2010 הקים בירן את המכון לרפורמות מבניות, חברה לתועלת הציבור הפועלת כמכון מחקר עצמאי בנושאי כלכלה וחברה.
בראיון לביזפורטל הוא מפנה אצבע מאשימה למדיניות שיווק הקרקעות של המדינה, לריכוזיות הגוברת בענף הבנייה ולמערכת הבנקאית, שהגדילה לאורך השנים את היקף האשראי לנדל"ן. לטענתו, המדינה התמקדה בהגדלת היצע הדירות מבלי לבחון מי בכלל מסוגל לרכוש אותן.
"עברתי בימי חיי שניים-שלושה משברים חמורים ביותר בנושא הנדל"ן. למדינת ישראל יש הרבה מאוד קרקע פנויה לבנייה, אבל הפיצו את האגדה שהכול צפוף ושאין איפה לבנות. אני חושב שעוד לא שמענו את הזעקה על הסיכונים של המערכת הבנקאית", אומר בירן.
לדבריו, הפרדוקס העומד במרכז המשבר הוא שמצד אחד קיימת עתודת היצע גדולה של יחידות דיור בשלבי תכנון, שיווק ובנייה, ומצד שני מאות אלפי משפחות אינן מסוגלות לרכוש דירה בתנאי השוק הקיימים. "במשבר הזה יש שתי תופעות שנוגדות אחת את השנייה. מצד אחד עודף היצע, ומצד שני צרכים שלא מקבלים מענה. אפשר להפוך את הסיבה למשבר לפתרון שלו".
טריליון שקל באשראי לנדל"ן: "בנק ישראל היה צריך לחסום את חלוקת הדיבידנדים"
אתה מדבר על סיכון לקריסת המערכת הפיננסית. האם אנחנו עומדים בפני משבר שבו נפילת קבלנים עלולה לערער גם את יציבות הבנקים?
בירן מזהיר מפני ריכוז גבוה במיוחד של האשראי הבנקאי בענף אחד ומההשלכות האפשריות של החרפת המשבר.
נכון ליוני 2025 עמדה יתרת האשראי המאזני הבנקאי לענפי הבינוי והנדל"ן, הכוללים בין היתר פעילות בנייה, קבוצות רכישה ועבודות הנדסה אזרחית, על כ-350 מיליארד שקל. סכום זה היווה כ-40% מסך האשראי המסחרי הבנקאי, שהסתכם בכ-877 מיליארד שקל, וכ-21% מכלל האשראי הבנקאי.
לכך מתווספת יתרת האשראי לדיור - משכנתאות בהיקף של כ-650 מיליארד שקל. יחד מגיעה החשיפה הבנקאית לענפי הבינוי, הנדל"ן והדיור לכטריליון שקל, כ-60% מכלל האשראי הבנקאי, שהסתכם באותה עת בכ-1.665 טריליון שקל.
שיעור המשכנתאות החדשות המוגדרות בסיכון גבוה – הלוואות שבהן שיעור המימון נע בין 60% ל-75% משווי הנכס ויחס ההחזר החודשי להכנסה נע בין 30% ל-40% - הגיע באותה תקופה לרמת שיא היסטורית.
"הסיכון המרכזי, שלא היה כמותו בתולדות מדינת ישראל, הוא הסיכון של ענף הנדל"ן כולו. זה כולל את הדיור, את ענף הבנייה הישירה, את כל מערכות האספקה ואת כל העובדים שעובדים במערכות האלה", אומר בירן.
גם היקף החובות בענף הבנייה גדל משמעותית. על פי הנתונים המובאים במסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בין הרבעון השלישי של 2019 לרבעון השלישי של 2024 עלו החובות בענף מכ-80 מיליארד שקל ליותר מ-200 מיליארד שקל. במקביל, היקף הערבויות גדל ביותר מ-80%, מכ-100 מיליארד שקל ליותר מ-180 מיליארד שקל.
נתון נוסף שמטריד את בירן הוא ריכוז האשראי בידי מספר מצומצם יחסית של חברות.
"לפי בנק ישראל, גידול האשראי בענף הבנייה התרכז ברובו המכריע, 94%, בחברות הבנייה הגדולות. בעבר היה פיזור ארצי של אספקת הדיור. היו קבלנים מקומיים שהכירו את המקום והיו מסוגלים לבנות בית אחד או שניים. כרגע הפעילות מתרכזת בעיקר בחברות הגדולות".
לדבריו, הריכוזיות מגבירה את הסיכון, משום שקשיים בחברות גדולות עלולים להשפיע לא רק על הבנקים המלווים אותן, אלא גם על קבלני משנה, ספקים, עובדים ורוכשי דירות.
בירן גם מותח ביקורת חריפה במיוחד על חלוקת הדיבידנדים של הבנקים, וקורא לפיקוח על הבנקים להתערב עוד בטרם המשבר יחריף.
"זה שהבנקים מחלקים עכשיו רווחים במיליארדים על בסיס המשבר הזה, זה דבר שבנק ישראל היה צריך לחסום. לא יכול להיות שהם יברחו עכשיו עם כסף בדיבידנדים, כאשר הסיכונים של המערכת הבנקאית מגיעים לממדים כאלה".
בירן מזכיר בהקשר זה את משבר מניות הבנקים של שנות ה-80, שבסופו נאלצה המדינה להתערב במערכת הבנקאית. לטענתו, קיים חשש שבעלי המניות ייהנו מהרווחים בתקופות הגאות, בעוד שהציבור יידרש לשאת בעלויות אם המשבר יגיע לכדי פגיעה מערכתית.
"יש דירות, אבל אין מי שיכול לקנות אותן": הפתרון של בירן למשבר הדיור
אם מצבם של הקבלנים כל כך קשה, מדוע אנחנו לא רואים ירידה במחירי הדירות בשיעור שיאפשר למשפחה ישראלית ממוצעת לרכוש דירה?
לטענת בירן, התשובה טמונה במדיניות הדיור של המדינה לאורך עשרות שנים. לדבריו, ההתמקדות בהגדלת ההיצע ובשיווק הקרקע למרבה במחיר יצרה שוק שאינו תואם את יכולותיהם הכלכליות של משקי הבית.
"מצד אחד יש לחץ מלמטה לקנות דירה ולהעלות את המחירים, ומצד שני יש עודף היצע מלמעלה, וזה חונק. זה משבר הדיור, זה חוסר התיאום. הדירות שהיו צריכות להגיע לאותן שכבות באוכלוסייה לא מגיעות אליהן, משום שאין דיור בהישג יד".
בירן מעריך כי שבעת עשירוני ההכנסה התחתונים בישראל מתקשים להגיע לדירה בתנאי השוק הקיימים, וכי האפשרות לרכוש דירה הופכת יותר ויותר לנחלתם של שלושת העשירונים העליונים. לדבריו, הבעיה אינה בהכרח מחסור פיזי בקרקעות או בתוכניות בנייה, אלא מחסור בדירות במחירים שהציבור מסוגל לשלם.
"יש היום שכבה שלמה של משפחות שאין להן דיור תקני. מצד שני יש עודף היצע. אם אתה מצליח להפוך את עודף ההיצע למענה לביקושים ולצרכים האלה, אתה הופך את המשבר לפתרון".
מה הפתרון שאתם מציעים?
הפתרון של בירן מבוסס על שינוי יסודי באופן שבו המדינה מתכננת ומשווקת את הדיור בישראל. במקום לקבוע יעדים כמותיים של יחידות דיור ולשווק קרקעות באופן שאינו מבחין בין קבוצות האוכלוסייה, הוא מציע לבצע פילוח של צורכי הדיור לפי רמות הכנסה, אזורי מגורים, גודל משק הבית ויכולת ההחזר.
"צריך לשנות באופן מיידי את שיווק הדיור במדינת ישראל, משיווק ספקולטיבי לכל המרבה במחיר לשיווק שמפלח את השוק לפלחים סוציו-אקונומיים שונים, לפי העשירונים".
בירן משווה את ענף הדיור לענפי צריכה אחרים, שבהם קיימים מוצרים ברמות מחיר שונות המותאמים ליכולות הכלכליות של הלקוחות.
"אין שום דבר בעולם הקפיטליסטי שלא מפולח, מחלב וגבינות ועד ביגוד. כל דבר אפשר לקנות בעשרה שקלים, במאה שקלים או ב-500 שקלים. יש פילוח, וזה אלמנטרי לכל כלכלה. את הפילוח הזה אנחנו דורשים כבר 25–30 שנה".
לפי המודל שהוא מציע, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תידרש למפות את צורכי הדיור של האוכלוסייה, מינהל התכנון יתאים את תוכניות הבנייה לצרכים הללו, ורשות מקרקעי ישראל תשווק את הקרקעות בהתאם.
"הדיור צריך להיות מפולח. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צריכה לקבוע מהם בדיוק הביקושים, ומינהל התכנון חייב לתכנן את המרחב הישראלי על פי הפילוח של הצרכים והביקושים של הדיור במדינת ישראל".
אם הפתרון הזה כל כך מתבקש, למה הוא לא יושם עד היום?
בירן טוען כי במשך שנים המדינה נהנתה מההכנסות הגבוהות משיווק הקרקעות, בעוד שהיזמים הגדולים נהנו מעליית מחירי הדירות. לטענתו, לשני הצדדים לא היה תמריץ מספיק לשנות את השיטה.
"המערכת של מדינת ישראל חשבה שאפשר להמשיך להעשיר את האליטה של הקבלנים בלי גבול ובלי שיעור, ולהמשיך להגדיל את ההכנסות שנכנסות למינהל. היצע, היצע, היצע – כאילו הדבר הזה יפתור משהו".
אחד השינויים המרכזיים שהוא מבקש לקדם הוא היפוך השיטה של קביעת מחיר הקרקע. במקום שמחיר הקרקע במכרז יכתיב את מחיר הדירה, הוא מציע לקבוע תחילה את מחיר הדירה בהתאם ליכולת הכלכלית של קבוצת הרוכשים שאליה היא מיועדת, ולגזור ממנו את שווי הקרקע.
"הדירה צריכה לקבוע את מחיר הקרקע, ולא הקרקע את מחיר הדירה". הוא קורא לשלב את השינוי עם החייאת חוק הלוואות לדיור משנת 1992, באמצעות משכנתאות מוכוונות והלוואות עומדות, שיאפשרו גם למשפחות בעלות הכנסה נמוכה יחסית לרכוש דירה.
בירן מציג כדוגמה אפשרות לבניית דירה בשטח של כ-60 מ"ר לזוג צעיר, בעלות כוללת של כ-700 אלף שקל, הכוללת את עלות הבנייה והקרקע. באמצעות מנגנוני מימון מסובסדים, הוא מבקש לאפשר החזר חודשי נמוך משמעותית מזה שנדרש כיום ברכישת דירה בשוק החופשי.
לצעירים יחידים הוא מציע לפתח גם דירות קטנות יותר, בשטח של 35–40 מ"ר, שיאפשרו להם להתחיל לצבור נכס מבלי להידרש להון עצמי גבוה במיוחד. בהמשך, עם השיפור בהכנסות והשינוי בהרכב המשפחה, יוכלו להתקדם לדירות גדולות יותר.
לדבריו, קיימים כבר חלק מהמשאבים הדרושים ליישום התוכנית. בירן מציין כי במסגרת הסכמי הגג והפיתוח עם הרשויות המקומיות קיימות הקצאות בהיקף של יותר מ-70 מיליארד שקל להקמת תשתיות. לשיטתו, ניתן לרתום את התכנון ואת השקעות התשתית הקיימות לצורך הקמת דיור המותאם ליכולות הכלכליות של האוכלוסייה.
האם פיתוח שוק שכירות לטווח ארוך, בדומה למקובל במדינות אירופה, יכול להיות חלק מהפתרון למצוקת הדיור של הזוגות הצעירים?
בניגוד לגורמים בענף הנדל"ן הרואים בהשכרה ארוכת טווח חלופה לבעלות על דירה, בירן מתנגד להפיכתה לפתרון המרכזי עבור השכבות החלשות ומעמד הביניים. לטענתו, שכירות ממושכת אינה מאפשרת למשפחות אלו לצבור הון ולהבטיח את עתידן הכלכלי.
"השכירות טובה למי שיש לו כסף ושהדירה היא לא הנכס המרכזי שלו. נניח ששכירות עולה 50 אלף שקל בשנה. בעשר שנים זה 500 אלף שקל. חצי מיליון שקל הלכו, והמשפחה נשארה ענייה".
עבור אדם המשתכר 6,000 או 9,000 שקל בחודש ונדרש להוציא 3,000–4,000 שקל על שכר דירה, ההוצאה מותירה מרווח מוגבל מאוד לצריכה שוטפת, לחינוך הילדים ולצבירת חסכונות. "שכירות לשכבות העממיות, לששת העשירונים התחתונים של מדינת ישראל, זה שוד של השכבות העממיות כדי שהמערכת הפיננסית תרוויח על זה. מי שמרוויח על שכירות הוא מי שמשקיע בשכירות".
בירן קורא ליו"ר הכנסת החדש להעלות את משבר הדיור לסדר היום הלאומי ולקדם חקיקה שתחייב את גופי התכנון ושיווק הקרקעות להתאים את אספקת הדיור לצורכי האוכלוסייה.
מבחינתו, הטיפול במשבר הדיור אינו עומד בסתירה לצורך להגן על יציבות המערכת הבנקאית. להפך, התאמת מחירי הדירות ליכולות הרכישה של הציבור עשויה, לשיטתו, לאפשר מימוש של ביקושים שאינם באים כיום לידי ביטוי בעסקאות, להגדיל את המכירות ולשחרר חלק מההון שתקוע בענף הבנייה.
"המשבר נובע מכך שעודף ההיצע לא היה מפולח, ולכן לא היה מי שיקנה. בדרך כלל, במדינות שאין בהן היקפים כאלה של היצע, אין אפשרות לעשות את השינוי הזה מיד, משום שתכנון לוקח זמן ותשתיות לוקחות זמן. כאן יש תכנון, יש מימון לתשתיות ויש ביקושים של אנשים שמצפים שבעיית הדיור שלהם תיפתר עכשיו".