
הפערים הגדולים בין המרכז לפריפריה מדכאים את פוטנציאל הצמיחה של המשק
הפערים בין המרכז לפריפריה מייצרים אובדן תוצר, פריון והכנסות ממסים. כדי למצות את פוטנציאל הצמיחה של ישראל, הממשלה חייבת להפסיק להתייחס לפריפריה כאל אזור סעד ולהתחיל לראות בה יעד להשקעה כלכלית מניבה
לאורך עשורים מתייחסת המדיניות הכלכלית בישראל לפיתוח הפריפריה בעיקר במונחים של צמצום פערים, סיוע לאוכלוסיות מוחלשות וחיזוק יישובים מרוחקים. התפיסה הזו, על אף שהיא נשענת על שיקולים חברתיים חשובים, מחמיצה נקודה כלכלית מרכזית: הפערים בין המרכז לפריפריה מגבילים את פוטנציאל הצמיחה של המשק הישראלי.
כאשר אדם מוכשר המתגורר בגליל או בנגב אינו מצליח למצות את כישוריו משום שבסביבתו אין מקומות עבודה מתאימים, נפגע המשק הישראלי כולו, המפסיד תפוקה, הכנסות ממסים ויכולת ייצור. כאשר צעירים משכילים נאלצים לעזוב את מקום מגוריהם כדי למצוא תעסוקה ההולמת את השכלתם, האזור שבו גדלו מאבד הון אנושי שהיה יכול לתרום להתפתחותו. מדובר בכשל כלכלי בעל משמעות לאומית.
ממצאי דו"ח הלמ"ס לשנת 2025 מעידים על פערים לא מבוטלים בשיעור התעסוקה בקרב בני 15 ומעלה. שיעור זה עמד במחוז תל אביב על 66.9%, לעומת 57.6% במחוז הצפון ו-58% במחוז הדרום. אמנם חלק מהפערים מוסבר בהבדלים בהרכב האוכלוסייה, בשכבות הגיל, בהשכלה ובמאפיינים נוספים, אולם אין בכך כדי לבטל את המשמעות הכלכלית של התופעה.
נניח, לצורך המחשה, שניתן היה להגדיל את מספר המועסקים בפריפריה ב-100 אלף עובדים באמצעות העלאת שיעורי התעסוקה ושיפור הנגישות למשרות איכותיות. אם כל עובד נוסף היה מייצר תוצר שנתי של 200 אלף שקל, התוספת לתוצר הלאומי הייתה מגיעה ל-20 מיליארד שקל בשנה. אמנם מדובר בחישוב תיאורטי ולא בתחזית, אך הוא ממחיש את סדרי הגודל של הפוטנציאל הכלכלי.
לא רק מחסור במקומות עבודה: המשק מפסיד הון אנושי ופריון
אולם הפוטנציאל אינו מתמצה רק בהגדלת מספר המועסקים. לעיתים, ההשפעה המשמעותית יותר נובעת מהעלאת פריון העבודה של עובדים שכבר מועסקים, אך אינם ממצים את כישוריהם.
אחת הבעיות המרכזיות של הפריפריה היא הפער בין ההשכלה והכישורים של חלק מתושביה לבין אפשרויות התעסוקה הזמינות להם. צעיר המסיים תואר בהנדסה, במדעי המחשב, בכלכלה או במקצועות אחרים עשוי לגלות שמספר המשרות המתאימות להשכלתו באזור מגוריו מוגבל. בפניו ניצבות שלוש אפשרויות: לעבור למרכז הארץ, לנסוע מדי יום למרחקים גדולים או להסתפק בעבודה שאינה ממצה את כישוריו.
בכל אחת מהאפשרויות הללו טמון מחיר כלכלי. המעבר למרכז מחליש את פוטנציאל הצמיחה של הפריפריה ומגביר את הביקוש לדיור ולתשתיות במרכז. הנסיעות הארוכות כרוכות בבזבוז זמן ובעלויות תחבורה. עבודה שאינה הולמת את הכישורים פירושה ניצול חלקי של ההשקעה שנעשתה בהון האנושי.
הפתרון אינו יכול להסתכם בהגדלת אפשרויות התעסוקה, אלא מחייב להגדיל במקביל את מספר המשרות המאופיינות בפריון גבוה, בשכר גבוה ובאפשרויות להתפתחות מקצועית.
לכאורה, ניתן לטעון שכוחות השוק אמורים להביא לפיזור הפעילות הכלכלית. אם עלויות הקרקע, המשרדים והמחיה בפריפריה נמוכות יותר, מדוע חברות אינן מעבירות אליה חלק משמעותי מפעילותן? התשובה נעוצה, בין היתר, במה שכלכלנים מכנים יתרונות התקבצות. חברות מעדיפות לפעול בקרבת חברות אחרות, עובדים מיומנים, מוסדות מחקר, משקיעים וספקי שירותים מתקדמים.
- הטבות מס לתושבי הפריפריה: כמה מס הם חוסכים?
- הטבות מס לתושבי הפריפריה: על החיסכון במס ומתי זה משמעותי מאוד?
התוצאה היא תהליך המזין את עצמו: המרכז מתחזק עוד יותר, ואילו הפריפריה מתקשה למשוך פעילות כלכלית איכותית משום שחסרה בה המסה הקריטית הדרושה להתפתחותה. מכאן נובעת ההצדקה הכלכלית להתערבות ממשלתית. אולם ההתערבות צריכה להתמקד ביצירת תנאים שיאפשרו לפעילות עסקית להתפתח לאורך זמן, ולא בסבסוד מתמשך של פעילות שאינה מסוגלת להתקיים ללא תמיכה ציבורית.
מסבסוד להשקעה: כך ניתן להפוך את הפריפריה למנוע צמיחה
אחד הכלים החשובים לפיתוח כלכלי אזורי הוא מערכת ההשכלה הגבוהה. מכללות ואוניברסיטאות בפריפריה יכולות לשמש מוקדים לפיתוח הון אנושי, מחקר יישומי, חדשנות, יזמות ושיתוף פעולה עם עסקים ורשויות מקומיות.
אולם אין די בכך שמוסד אקדמי בפריפריה יאפשר לצעירים לרכוש השכלה גבוהה בקרבת ביתם, אם לאחר סיום לימודיהם הם ייאלצו לעבור למרכז כדי למצוא עבודה ההולמת את כישוריהם.
יש ליצור קשר הדוק בין ההכשרה האקדמית לבין פיתוח ענפי תעסוקה אזוריים, למשל באמצעות הקמת מרכזי מחקר יישומי בשיתוף התעשייה ובתמיכת משרדי הממשלה, הקמת חממות טכנולוגיות ומתן תמריצים לחברות המפתחות פעילות עסקית המבוססת על ידע מקומי.
בהקשר זה ראוי גם לבחון מחדש את אופן חלוקת המשאבים הציבוריים למחקר ולהשכלה גבוהה. מדיניות המתמקדת בשימור מוקדי המצוינות הקיימים, מבלי להשקיע בפיתוח מוקדים נוספים, עלולה להנציח את הריכוז הגיאוגרפי של הפעילות הכלכלית עתירת הידע. אין הכוונה לפזר תקציבי מחקר ללא הבחנה, להפך. יש לזהות תחומים שבהם קיימים יתרונות אזוריים ולפתח סביבם מוקדי מצוינות בעלי יכולת תחרותית.
- המפץ הגדול והמתוק: ההצלחה המפתיעה של רשת ה-Cheesecake Factory
- התשלומים הם האשליה הגדולה של הצרכנות הישראלית
מדיניות כלכלית אפקטיבית לפיתוח הפריפריה צריכה להתבסס על שלושה עקרונות: ראשית, השקעה בתשתיות מגדילות פריון, כגון תחבורה, תקשורת, אזורי תעסוקה ותשתיות דיגיטליות.
שנית, השקעה בהון אנושי המותאם להזדמנויות כלכליות, תוך בחינת איכות ההכשרה, התאמתה לשוק העבודה ויכולתם של הבוגרים להשתלב במשרות איכותיות בעלות פוטנציאל השתכרות גבוה באזור מגוריהם.
שלישית, יצירת מוקדי פעילות כלכלית המבוססים על יתרונות אזוריים. במקום לנסות לשכפל בכל אזור את המבנה הכלכלי של תל אביב, יש לזהות תחומים שבהם לפריפריה עשוי להיות יתרון יחסי ולפתח סביבם מערכות של עסקים, מחקר והכשרה.
הצלחת המדיניות אינה צריכה להימדד רק בהיקף התקציבים שהועברו לפריפריה או במספר הפרויקטים שהוקמו בה, אלא בשינוי שחל בפריון העבודה, בשכר, בתעסוקה איכותית ובהיקף הפעילות העסקית העצמאית.
דווקא בתקופה הנוכחית, שבה המשאבים הציבוריים מוגבלים, יש חשיבות להבחנה בין הוצאה תקציבית שוטפת לבין השקעה המסוגלת להגדיל את כושר הייצור העתידי של המשק.
פיתוח הפריפריה אינו מבטיח שכל השקעה ציבורית תהיה כדאית. יש לבחון כל פרויקט לפי עלותו, התועלת הצפויה ממנו והחלופות האפשריות.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולהסתמך על מספר מצומצם של מוקדי צמיחה, בעוד שחלק ניכר מההון האנושי שלה אינו מנוצל במלואו. הגיע הזמן להפסיק לראות בפריפריה בעיה שיש לפתור ולהתחיל לראות בה הזדמנות כלכלית שיש לממש.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית גליל מערבי בעכו.